הגמ' דנה בזמן של " משיכיר ": מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן … מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידעי. אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. רש"י מפרש: בין תכלת שבה ללבן שבה - גיזת צמר שצבעה תכלת, ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה.

תוס' מקשים על ביאור זה וכותבים: וקשה דאמרינן במנחות (מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו קריאת שמע כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. על כן יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן. נעסוק כאן בקושיא הראשונה, שהיא באמת העיקר.

בכדי להבין פירוש זו של רש"י, נצטרך להבין הגדרת התכלת ולבן של ציצית בכלל, ושיטת רש"י בזה בפרט.

המשנה מבארת שאין תכלת ולבן מעכבים זה את זה. ואם כי הגמ' דנה בפירוש המשנה לפי שיטת רבי ( הסובר שבאמת מעכבים ), פשוטו כמשמעו - וכן כתבו הרבה מהראשונים. על כל פנים, שיטת רבנן שאין מעכבים- ויש שקבעו ההלכה כרבי; ויש שפסקו כרבנן. בביאור דבר זה התלבטו הראשונים. תוס' כתבו בזה: מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית. ומשמע לכאורה דאין זה מעכב את זה שאם הטיל שני חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו'. אבל בקונטרס פירש אי עבד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא וכן אנו נוהגין.

תוס' הציעו מעיקרא שבמקום שאין תכלת, יתן רק ד' חוטין במקום ח'. אבל הביאו גם שיטת רש"י שאפילו בלי תכלת ישים ח' חוטין, וקבלו שיטתו להלכה. אמנם יש לעיין בהסברם הראשונה, וכן במסקנתם. יש לדון בשאלה: האם רק קבלו שיטת רש"י למעשה - או גם מטעמיה. וכמובן, יש לנמק בשיטת רש"י והבנתו.

לפי ההצעה של תוס', נראה פשוט שהד' חוטים של לבן הם חפצא א' ; והד' של תכלת הם חפצא אחרת. יש חוטי לבן וחוטי תכלת. ויתכן אלו בלי אלו לגמרי. אנחנו מוצאים שיטות כזו גם למסקנא. הרא"ש מפרש הענין כזה: אלא ודאי התורה אמרה שיש ליתן בכנף שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, והלכה למשה מסיני שהתכלת אינו מעכב את הלבן, והיה מספיק לנו בשני חוטין לבן, אלא שאנו נותנין עוד ב' חוטין זכר לתכלת. הרי מבואר בדברי הרא"ש כה"א של התוס'- על הדרך שביארנו. אלא שהסביר מה שנוהגים לתת ח' חוטין של לבן בזמן שאין תכלת מטעם זכר לתכלת. ואם כן, קים האפשרות שכעין זה גם מסקנת התוס'. זאת אמרת, שאפשר שנוהגים כרש"י, אף אם מגדרים את מצות ציצית כמו שסברו תוס' מעיקרא.

מאידך, נראה שרש"י הבין את הענין לגמרי אחרת. לרש"י, שפשוט לו שמטילין ח' חוטין בזמן שאין תכלת, יש הלכה של ח' חוטין; לא ד' וד' כמו שפירש הרא"ש ( ואולי אף תוס' ). לכן כשאין תכלת, מ"מ נותנים ח' חוטין. שיטה כזאת מצינו גם בנמוקי יוסף. הנמוק"י כותב: אע"ג דמצות ציצית שהם ארבע חוטין השנים מהם ראויים שיהיו מצמר צבוע תכלת והשנים מצמר לבן … סתם הוא לבן שרוב הטליתות לבנים. וקא משמע לן שאם לא ב' מצמר צבוע תכלת ראוים לצייץ בו או כולם צבועים יצייץ במה שימצא. הוא מגדיר את המצוה כמו רש"י, ודו"ק. ונבאר שיטתם עוד בהמשך, בע"ה.

כזה מדויק גם בהסברו של רש"י להלכה של אין התכלת מעכבת את הלבן. הגמ' מביאה שיטה זו כזה: רבי יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן. רש"י מפרש דין זה לשיטתו: מטיל לבן - כל הד' חוטין. וזה ממש כמו שביארנו, בע"ה, שהוא סובר שהצבע הוא דין בכלל החוטיו ודבר נוסף לעצם הח' חוטין - ודו"ק היטב.

לשיטת רש"י והנמוק"י ברור שיש חיוב גמור ופשוט לצייץ בח' חוטין, אף בזמן שאין תכלת. יותר מזה: ממש משום אותו מחייב, ובאותו תוקף. מאידך, לרא"ש אין כאן באמת שום מחייב ללבוש ח' חוטין בזמן שאין תכלת, אלא שנוהגים לעשות כן משום זכר לתכלת.

המרדכי מביא שיטת התוס' שאנחנו נוהגים כרש"י, וממשיך בקושית הר"ץ על המנהג , וז"ל: ואדרבה כיון שאין התכלת מעכב את הלבן היה יותר נכון לעשות ב' חוטין דהשתא איכא למיחש לבל תוסיף. קושיא זו, הנמצא בכמה סיגנונים בתוס' ושאר ראשונים, מבליט את ההבדל שבין הבנת רש"י ובעלי התוס'- אף שעולים לשיטה אחת לענין מנין החוטין בזמן שאין תכלת. לרש"י אין שום מקום לדון באיסור בל תוסיף. לרש"י ודעימיה אין כאן תוספת כלל- ואין צורך לשאול אם מותר להוסיף כזה או לא. כל דברי הראשונים הדנים בנושא של בל תוסיף בסוגיא דריש פרק התכלת אין להם מקום כלל לרש"י. אבל במסגרת של הרא"ש יש מקום גדול לדיון ההוא. כל זה מראה על צדקת ההנחה שאין מסקנת בעלי התוס' כרש"י בהגדרת המצוה אלא באופן ביצועה למעשה. כידוע, זה דבר מצוי הטעון תשמת לב; שאין הסכמה בפסק ראיה שיש הסכמה בסברא.

גישה דומה לזו של תוספות והרא"ש נוכל לראות לכאורה ברמב"ם. הרמב"ם מגדיר המצוה כזה: ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר ויקחני בציצית ראשי, וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו, ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.

הפשטות בדברי הרמב"ם היא בעצם כה"א של התוספות. אין התכלת פרט בחלק מן החוטין לדעתו, אלא יש ציצת ויש פתיל. אין התכלת הלכה בחוט השמיני אלא התכלת היא החוט השמיני. הרמב"ם מפרש אינו מעכב כפשוטו ( וכרא"ש וכו' ).

ובפירוש המשניות ביאר שמצות ציצית כוללת שני צווין. האחד שיהיו ציצות בכנפות הטליתות. והוא אמרו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וזה נקרא לבן. לפי שהוא צמר לבן או פשתן לבן … והצווי השני שיתן חוט צמר תכלת כרוך על אותם הציציות וחוט זה נקרא תכלת. והוא אמרו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. הרי מפורש שלרמב"ם התכלת הוי חפצא בפנ"ע, ולא דין בא' מהחוטין של ציצית. וזה כעין שיטת הרא"ש וכו'. וכן מבואר ענין התכלת, שאינה חוט שוה לז'; אלא הוי הכורך על החוטין.

והנה הבית יוסף דן באריכות בביאור דברי הרמב"ם ואכמ"ל. אבל הנראה עיקר בדבריו שיתכן ציצת בלא תכלת אבל לא להפך, שהרי הגדרת התכלת הוא החוט שכורך על הציצית. ולכן צל"פ הלבן אינו מעכב את הלבן כשהיה לבן מעיקרא וכפירוש האחרונים.

בהמשך, הרמב"ם כותבהעושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמונה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף. הרי כאן כתב שאף בלא תכלת יעשה חוט שמינית ויכרוך. והנראה בזה שא"ז הלכה של הפתיל הכורך, אלא הלכה בצורת הז' ציציות הנכרכים. זאת אמרת, כשאין תכלת באמת אין כאן פתיל כלל, אלא שמצד הציציות כורכם. והדבר צ"ע עוד, ורק באנו כאן להעיר. על כל פנים, ברור שהרמב"ם מגדיר התכלת כעין הרא"ש, ולא כרש"י.

לכאורה הגמרא קובעת שלבן מקודש מתכלת ולכן צריכים לגמור עם התכלת, שמעלין בקדש ואין מורידין. אמנם, הכס"מ כתב שדוקא התכלת מקודש. האחרונים תמהו עליו; אמנם כבר כתבו הרבה ראשונים כדבריו; ביניהם הרא"ש והנמוק"י. הנמוק"י מפרש שיטה זאת בשם רש"י וז"ל: לא משום שהלבן חשוב מן התכלת שהתכלת דומה לכסא הכבוד. אלא דכיון דהעלתו ללבן תחלה מטעם הכנף מין כנף אין מורידין אותו ויעשו ממנו קשר האחרון שהוא קיום הבנין כן פירש רש"י ז"ל.

כמו כן, יש לרש"י שיטה מחודשת בענין הקדימה של לבן: כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן - שמניח שני חוטין ארוכין לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. והנה התוס' תמהו על שיטה זו, אמנם יש לראות בהבנה זו תוצאה מהגדרתו במצות תכלת. נראה שרש"י לא התייחס לתכלת ( כשהנדון התכלת כשלעצמה ) כחפצא בפני עצמה להיות טעון מקום ניכר בחוטין. אלא שיש בציצית ב' קיומים: חוטין וצבע. ולכן בשעה ששם התכלת או לבן הוא מוסיף בקיומה- שעכשיו יש בה לבן ותכלת., ולכן יש בה הלכה של קדימה. אמנם זה מעלה בכל החוטין ולא רק חלק מהם; ולכן אין מקום ( לרש"י ) לפרש כתוס'. וכעין זה ביאר ענין מעלין בקודש, שהוא הלכה של מעשה העשיה, לא בהגדרת החפצא, ודו"ק.

ונראה שזה ג"כ הכונה בתשובת רש"י שכתב: ומלאכא דקפיד אדרב קטינא דמכסי סדינא לפי הדעת חוטי לבן היו בו. וה"ק טצדקי למפטר נפשיה מציצית כלומר מפני שהתכלת דמיה יקרים אתה מבקש תחבולות להפטר ממנה. והאי דקאמר ליה מציצית משום דעיקר מצוה בתכלת והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה אלא אחת מן השנים.

לכאורה צריך להיות הבדל עצום בין שתי המחנות בהנת הסוגיא של גרדומי ציצת: אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין וכמה שיעור גרדומין אמר בר המדורי אמר שמואל כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן לענבן כולהו בהדדי או דלמא כל חד וחד לחודיה תיקו. המפרשים האריכו בענין זה, גם לענין ביאור הגמ' וגם בשאלה של ההלכה בזמן שאין תכלת. ואם נסתכל בחלק קטן מסיכומו של הבית יוסף נוכל לעיין במה שנוגע לעניינינו: ויש מפרשים דהך שינויא דגרדומין אליבא דרבי היא דלרבנן אתיא מתניתין כפשטה דתכלת אינו מעכב את הלבן כלל אלא דדחיק תלמודא לאוקומי מתניתין אליבא דרבי ובגרדומין ודוקא לרבי דאית ליה דמעכבין זה את זה ותרוייהו מצוה אחת מועיל השלם לחבירו כאלו כולם שלמים אבל לרבנן דלא מעכבי אהדדי הוו כשתי מצות ואי איגרדום חד וקאי אידך אין מועילין זה את זה ואין הלכה כרבי דרבי יוחנן בן נורי פליג עליה וקיימא לן (עירובין מו:) הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו והתוספות (לח: ד"ה אלא) והרא"ש (סי' ז) דחו סברא זו משום דלא מסתבר דתיהוי מילתא דבני רבי חייא בפלוגתא דרבי ורבנן אלא ככולי עלמא אתיא ומפני שנדחית סברא זו לא הזכירה רבינו: ועל הצעה זו דקיימא לן כבני רבי חייא פירשו שני פירושים האחד כתב הרא"ש בפסקיו (שם) וזה לשונו ויש מפרשים אי איגרדום תכלת וקאי לבן היינו דנפסק החוט מעיקרו ולא נשתייר בו אלא כל שהוא דלרבי דסבירא ליה מעכבין זה את זה מצוה אחת הן ומועיל השלם לחבירו אבל לרבנן דסברי דאין מעכבין זה את זה אלא בין יש לו תכלת בין יש לו לבן צריך שיתן ארבעה חוטין אם נפסק חוט מעיקרו פסול דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף לא נשארו כי אם שלשה חוטים אבל אם נפסקו כל ארבעתן ונשתייר בהם כדי עניבה כשר והא דמייתי הא דבני רבי חייא אהא דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין לא שיהא לגמרי כההיא דבני רבי חייא אליבא דרבנן דמצרכי לכל ארבעה חוטים כדי עניבה וגרדומי תכלת אכל ארבעה חוטי קאי דאיגרדום מקצתם ונשתייר מקצתם וכיוצא בו לרבא אליבא דרבי [אי] איגרדום חוטי תכלת לגמרי ואשתייר חוטי לבן שלמים או להיפך [כשרים] ולא מייתי ראיה מבני רבי חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והא דקאמר רב נפסק חוט מעיקרו פסול לאו דוקא מעיקרו אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה כיון דלא נשאר בו כדי הכשר ופירוש זה עיקר דגרדומי תכלת דבני רבי חייא משמע דאיגרדום כל ארבעתן כי קורא לכל הציצית תכלת כדקאמר (שם לט.) תכלת שכרך רובה כשרה וכן (שם מג.) רמי תכלתא לאינשי ביתיה וכן משמע לישנא דגמרא הילכך אפילו איגרדום כל שמנה חוטים ונשתייר בהם כדי עניבה כשר ואם יש אפילו בחוט אחד פחות מכדי עניבה פסול עכ"ל: ועל פי פירוש זה כתב רבינו ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר בהם כדי עניבה כשר כלומר והיינו דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים והוא שיש בהם כדי לענבן דאפילו בנפסקו כולם מכשרי בני רבי חייא כשנשתייר בהם כדי עניבה דגרדומי תכלת דקאמרי היינו גרדומי כל חוטים שבציצית כי לכל הציצית קורים תכלת ומ"ש ואם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול היינו דאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה.

הנה בין אם נסבר שהתכלת מגינה על הלבן ( וכן להפך ) או לא; הצד השוה שבשיטות המדברים על נפסק א' מהם ונשאר א' הוא שחוטי התכלת ולבן הם ב' חפצ' וז"ב לכאו'. וזה כדרכם של התוס' וכו' ולא כרש"י. לרש"י לכאו' היה נראה שאין הבדל בין אם נשאר כולו של מין אחד או לא. שהרי לרש"י יש חסרון במצוה של ח' חוטין בין במצוה של ב' מיני הצבע על כל פנים ודו"ק. ובאמת מצינו שיש סוברים כן, דאין הבדל בין חוט א' לכל החוטין. וכן נראה שצל"פ אליבא דרש"י וסיעתו.

יש גם גישה שלישית, העומדת בין רש"י והרמב"ם. לעיטור יש שיטה אמצעית, שראוי לעמוד עליו כעת. בעל העיטור כותב: … ואנן דל"ל תכלת מ"ט רמינן [ ד' ] בב' סגי. אלא מדרמי ד' שנים הם במקום לבן ושנים במקום תכלת. הלכך הני דתכלת עבדו מצמר ולא מחסר אלא צבעא. והיינו דקאמר אין לו תכלת מטיל חוטי צמר לבן במקומו. ז"א שלעיטור יש ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת- שלא כשיטת רש"י. מאידך גיסא, לדעת בעל העיטור אין הצבע מהזהות של החוטים - שלא כסברת הרמב"ם. לרמב"ם אם אין לו צבע של תכלת אינו נותן חוט של תכלת מצד חיובה של התכלת, כמו שראינו למעלה. אבל לעיטור הצבע רק פרט בחוטין של תכלת.

גם שיטת ר"ת שחוטי התכלת ולבן ( אפילו בלי צבעם ) הם ב' חפצא'. הב"י מפרש שיטתו כזה:

וסברא זו של ר"ת היא מה שכתב רבינו בשם יש אומרים שאם נפסקו שלשה חוטים פסולה אפילו נשתייר בהם כדי עניבה משום דהא איגרדום מין אחד וקצת מין אחר ואם לא נפסקו אלא שני חוטים כשר דהיינו איגרדום לבן וקאי תכלת או איגרדום תכלת וקאי לבן דמכשרי ביה בני רבי חייא.

הדבר מבואר עוד יותר בדברי מהר"י אבוהב : אבל נראה שמהיסוד שאמרנו יהיה מובן כמו שאתה רואה זאת הסברא בנויה על שאלו הארבעה חוטים שאנו נותנים השנים משום תכלת והשנים משום לבן ושהאחד יגין על חבירו ואם כן לפי זה היה מקום לומר שיהיה יותר חומרא בשני ראשים מבשני חוטים שכשהם שני חוטים ניכרים מתכלת ומלבן אז אנו רואים המין האחד שלם אבל כאן שאנו נותנים אלו הארבעה חוטים בעבור אלו המינים אין כאן מקום לומר זה תכלת וזה לבן וא"כ בכל אחד מהם יש לומר שמא הוא תכלת שמא הוא לבן והיה לנו לומר לפי זה שכשנפסקו שני ראשים שיהיה פסול אפילו שיהיה בהם כדי עניבה ומ"ש ולפי זה רצה לומר אפילו לזאת הסברא לא נפסל בשני ראשים אם יש בהם כדי עניבה.

ונראה שזה לכאו' ההסבר למה שהביא התרות הדשן: וגם ראיתי חד מרבוותא, דהוי ליה טלית של משי, מצוייצים בג' ציציות של משי, ואחד של צמר. לכאו' סבר זה שראה התרומת הדשן כשיטה זו של ר"ת ודעימיה. וכמובן סבר כשיטת הראב"ד במנין החוטין של תכלת.

שיטה זו של ר"ת ( שיש ב' חפצ' של חוטין ) מתאים לדברי התוס' בשמו בענין ההיתר של כלאים בציצת: ואור"ת דכל ד' חוטין לבן ודאי אסור דאפשר במינו אבל אתם קאמר דשני חוטי צמר לבן פוטרים בשל פשטן דמגו דתכלת פטרה שכבר נעשה כלאים ע"י תכלת שבו לבן של צמר נמי פטר ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרים בשל פשטן שני חוטי לבן של פשטן נמי פוטרין בשל צמר אע"ג דלא נעשה אתם כלאים ע"י תכלת שבו וצריך עיון אם שני חוטי לבן של פשטן ושני חוטי לבן של צמר מותר לתת בטלית של צמר או בטלית של פשטן דשמא לא הותרו שני חוטי לבן אלא דווקא במקום תכלת אבל שלא במקום תכלת לא או דלמא לא שנא דהא שני חוטי לבן של פשטן פוטרים בשל צמר אע"ג דהתם תכלת לא מעלה ולא מוריד דע"י אותו תכלת לא נעשה אכתי כלאים.

אין כאן המקום לברר כל ענייני ספקו של ר"ת ( ובמקום אחר הארכנו בזה ), אבל יש לראות גם כאן את ההגדרה שלו. גם כאן ר"ת מבין שיש חוטים של תכלת וחוטין של לבן- ואפילו כשאין צבע של תכלת. לכן יתכן שלד' מהחוטין של לבן יש להם היתר של כלאים אבל לא לד' האחרים; אף שכאן וכאן אינו במקום תכלת ( ולכן הוי לכאו' אפשר במינו ) ודו"ק היטב.

עכשיו יש לנו לחזור לברר בע"ה מה נקודת המחלקת בין רש"י ותוס' בפירוש תכלת ולבן שבה. ונראה ממה שביארנו לעייל, שלרש"י תכלת ולבן הם תיאור הצבעים שבציצית. אבל לתוס' תכלת ולבן הם שמות של שתי קבוצות שונות של חוטין בציצית. ואף שרש"י סובר שהלבן באמת הוי לפעמים צבעים אחרים מ"מ הוא מפרש שסתמו ועירו לבן, ודו"ק.

בזה מובן היטב גישות רש"י ותוס' - כל א' לפי שיטתו - בביאור תכלת ולבן שבה. רש"י סובר שתכלת היינו הצבע של צמר הצבוע בדם חלזון. ולבן הוי צבע לבן. ולכן כשהגמ' אומרת שזמן ק"ש תלוי בתכלת ולבן, היינו צבעים אלו. ולכן רש"י היה יכול לפרש תכלת ולבן שבה- כפשוטו - על הצמר ( שהיה הנושא בגמ' עד אז ). אבל התוס' שהגדירו תכלת ולבן כחוטי הציצית הוכרחו לפרש שמדובר בחוטי הציצית.

וכן, הנמוק"י - שסובר כשיטת רש"י - היה יכול לפרש כפירושו של רש"י לענין תכלת ולבן שבה.