ב"ה

ר' יצחק אברהם טברסקי

"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו…" (רמב"ם הל' תשובה ג:ד)

והנה יש לעיין היטב בדברים המפורסמים האלו. קודם כל יש להבין את הקשר בין שני החלקים המחוברים במלה "לפיכך". לכאורה אין החלק השני תוצאה מרמז השופר. וכן מה שרגילים לפרש שרמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם- היינו שהתקיעה מעורר את האדם, כל' קול השופר וכו', לכאורה אי אפשר לפרש דברי הרמב"ם כן. הרי רמז יש בו- ולא בה. וא"כ קאי אחפצא של השופר ולא אתקיעה.

הרמב"ם דייק היטב בחילוק שביניהם, כמובן. בהל' שופר ( פ"א ה"א ) כתב מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם, ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכו'. הרי כשמדבר על השופר כותב בו.

מאידך, כשמדבר על התקיעה כותב בה. לדוגמא, בהל' שופר ( פ"ג ה"ד ) כתב שיעור תרועה כשתי תקיעות, שיעור שלשה שברים כתרועה, הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשנים בראשונה וכו'.

והנכון שאם נדייק בדבריו נראה שמדגיש שצריכים להבין שהבלי העולם אינם מועילים ואינם מצילים- ואילו ע"י מצוה אחת אפשר להציל עצמו וכל העולם כולה. על ידי התעוררת השופר צריכים להתבונן בהבנה זאת משך כל השנה.

ודבר זה נרמז בחפצא של השופר ע"י מה שהוא רמז לעקידה. עיין מש"כ במורה נבוכים ח"ג ( פכ"ד ):

ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה ב'עקדה' כלל שני ענינים גדולים, הם מפינות התורה, הענין האחד הוא - להודיע אותנו גבול 'אהבת' האלוה ית' ו'יראתו', עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות, ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא: שיהיה איש עקר, בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול, ואיש נכבד, ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו האלוק ית' ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא, והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים: כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל: כי 'אברהם אבינו' לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלוה שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלוה ית' ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד עונש - כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" - רצונו לומר: שבזה המעשה אשר בו תקרא "'ירא אלקים" גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא:

והענין השני - להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת האלוק בנבואה. שלא יחשוב החושב: בעבור שהוא 'בחלום ובמראה' (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת, או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא ב'מראה הנבואה' הוא אמת יציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם, המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט "בנו יחידו אשר אהב" כמו שצווה - ואף על פי שהיתה המצוה ההיא 'בחלום' או 'במראה'; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו 'במראה הנבואה' לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע, ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול 'מספק':

זאת אמרת שהעקידה מורה על ב' עניינים. א' שאברהם הניח כל חפציו של העולם בשביל מצות ה'. וב' שהיה הדיבור הנבואי אמת ויציב אצל הנביאים. כלומר, שהיתה הצווי יותר ממשי מהמציאות הגשמי אצל אברהם.

וזה עניין עורו ישינים שכתב הרמב"ם. שאנחנו שוגים כישינים לחשוב שהנדמה יש בה ממש, והמציאות האמיתית רק נדמה. ובא השופר לרמז למסר העקידה: שמה שבאמת אמיתי היינו צווי ה' ע"י נביאיו. ומה שבאמת יציל היינו עשות רצונו יתברך. וכמו בעקידה שאילו עשה אברהם רצון עצמו וברח להציל בנו יחידו היה מאבד הכל. ובעשותו רצון ה' הציל עצמו ובנו לדורי דורות.

והנה בר"ה ( טז. ) ביאר הגמ': ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

ודו"ק שהרמב"ם בהל' שופר ( פ"א ה"א ) כתב שרק יוצאים בשופר של איל וא"כ סובר שביאור דברי הגמ' בעניין למה תוקעי' בשופר של איל קאי על עצם השופר- ולא אהידור של איל במקום שופר אחרת ( כפירוש הרמב"ן ועוד ראשונים ). [ וע"ע בסמ"ג ( מצות עשה מ"ב ) בזה ]. ואם כן מובן שלרמב"ם מסר השופר היא היא מסר העקידה.

וע"ע בשו"ת מן השמים ( סי' א' ) שג' זכרון אבותיכם וכן יתכן לפ' גם גי' דידן. ונראה שכזה ביאר הרמב"ם ודו"ק היטב. והיינו שע"י קבלת עול מלכות שמים של מלכיות ( ע"י השופר ) אנחנו נעשים כעין אברהם ויצחק ( שזו יסוד העקידה ) ולכן נזכרים לטובה- וכעין דברי מדרש הבאור בעניין לוט ואברהם [ עיין תו"ש לבראשית ( יט:כט ) ] ודו"ק היטב. ולפי"ז הסוגיא מובן היטב אף לרמב"ם [ עיין מש"כ מקודם בבית יצחק ( תשנ"ג ) עמ' 328, ודו"ק היטב במש"כ כאן בע"ה. ]

הרמב"ם כתב בהלכות שופר וסוכה ולולב ( פ"ב ה"ב-ד' ):

כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו, לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא, אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה.

וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו לעצמו שאין צד עבדות שבו מוציא צד חירות שבו, אלא כיצד יצא ידי חובתו שישמע מבן חורין שיתקע לו.

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע.

מאידך, הרי כתב בכמה מקומות שהמצוה היא השמיעה. בספר המצות ( מ"ע ק"ע ) כתב:

היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו ית' בו יום תרועה יהיה לכם וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ראש השנה והיא אין הנשים חייבות בה:

וכן כתב בהלכות שופר וסוכה ולולב ( פ"א ה"א ): מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם… [ וע"ע בתשובה שהבאנו בסמוך ].

וצ"ע טובא בשיטת הרמב"ם שסובר שהמצוה היא השמיעה, ומאידך אין יוצאים אא"כ שמע מבר חיובא שהתכוון להוציאו ( וכבר הק' האחרונים כזה ). ועיין מש"כ באבן האזל מזה. ועיין בספר מועדים בהלכה ( עמ' מ"א הע' 10 ) ובס' גן שושנים ( סי' ל"ד ).

ועיין בעמק ברכה עניין שופר ( סי' ב' ) שכתב שלרמב"ם יש ב' חיובים, וכוונתו שאינו רק תקיעה אלא גם שמיעה- ושהמקרא מדגיש השמיעה במש"כ יום תרועה יהיה לכם.

אבל אין זה מתישב כ"כ בדברי הרמב"ם- במיוחד בשו"ת שלו ( ובאמת גם במשנה תורה הדברים דחוקים קצת, לפי פירוש זה ). וז"ל הרמב"ם בשו"ת ( סי' קמ"ב ): השאלה הכ"ד שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר התשובה ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

והנה ג"כ צ"ע לרמב"ם, איך נפרש מה שהמשמיע מוציא את השומע- הרי כתב בתשובתו שאילו היה חיוב תקיעה א"א שאחר יוציאו. ואם אין חיוב לתקוע כלל ( אלא שא"א לשמוע אם לא היה כלל תקיעה )- וכמו שנראה מהתשובה- מה כוונתו  בהבאת דברי ר' זירא שהמשמיע צריך להתכוון להוציא את השומע ידי חובתו. ואם כן מוכח ממה שכתב במשנה תורה ( כשיטת ר' זירא ) שיש חיוב בהשמעה, ולא רק בשמיעה. וא"כ, למה דחה שיטת ר"ת שיש חיוב תקיעה- מכח מה שלא היה אפשר ע"י שליח, והיה כל אחד ואחד חייב לתקוע בעצמו.

ולכן נראה שיש לבאר שלדברי הרמב"ם החיוב בשופר הוא להשמיע את עצמו קול השופר, כל' לגרום שהוא ישמע התקיעה. וא"כ אין הרמב"ם חולק על ר"ת במה שמעשה התקיעה הוי חלק מן המצוה, אלא חולק על הגדרת התקיעה כחלק מן המצוה.

לר"ת התקיעה כשלעצמה היא תכלית המעשה מצוה. אמנם לרמב"ם התקיעה הוי השמעה, כל' צריך לגרום השמיעה לעצמו. בין כך ובין כך צריך לתקוע ( במציאות ), אבל משמעות התקיעה הוי אחרת. ולכן, לרמב"ם התקיעה אפשר על ידי אחר- שבין כך ובין כך גורם לעצמו שישמע קול השופר. אבל אילו היה התקיעה התכלית, היה מצוה שבגופו- ולא היה אפשר ע"י עצמו ( לדעת הרמב"ם ).

וזה כעין מש"כ הר"ן לפסחים ( דף ג' ע"ב בדפי הרי"ף ) …שיש לנו שני מיני מצות: מצוה שעל כרחו יש לקיימה בעצמו ואי אפשר להיפטר ממנה ע"י אחרים כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם … ויש מצוה אחרת שאף על פי שמוטלת עליו אפשר להיפטר ממנה ע"י אחר כביאור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן…

ועיין עוד בבתוספות רי"ד קידושין (מב, א): "יש מקשים, א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי, ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום, ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן והתרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות." [ וע"ע מש"כ בקצות החושן ( סימן קפב ס"ק א ) מזה ] ואכמ"ל.

"עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ולא והא איכא דם פר הואיל ואשתני אשתני והא איכא ארון וכפורת וכרוב חוטא בל יקריב קאמרינן והא איכא כף ומחתה חוטא בל יתנאה קא אמרינן והא איכא בגדי זהב מבחוץ מבפנים קא אמרינן שופר נמי

מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. " ראש השנה ( כו. )

והנה יש לבאר אמאי זה כלפנים. וכן צ"ב למה שייך עניין אין קטיגור נעשה סניגור דוקא בפנים. וצריכים להבין למה הטעם שזה כלפנים יגרום ששייך כאן דוקא ההלכה של אין קטיגור וכו', ולא שאר ההלכות של לפנים [ שהרי פשוט שאין שופר כלפנים לכל- שהרי אין איסור זר וטמא וכו' בשופר ואכמ"ל ]. ומקצת מה שאמרו בפירוש סוגיא זו א"נ, שלא התחשבו בנקודות אלו, ודו"ק.

ולכן נל"פ שהעניין של אין קטיגור נעשה סניגור היינו שאין לחוטא להתגאה ולהתפאר אלא להיות נכנע ומתבייש מחטאו. ולכן במה שבא כסימן של כפרה על חטא העגל אין להתנאות במה ששייך לחטא. ולכן בואו של הכהן גדול לפנים- דהוי עדות למה שנסלח לנו חטא העגל ( ודו"ק היטב בזה )- אין מן הראוי שיתנאה בזהב שבה חטא. והוא הדין השופר שבא לסימן שנסלח לנו חטא העגל וניתן לנו התורה.

ולפי זה ביאור כלפנים דמי אינו שנחשב כאילו הוי בפנים, אלא שאותה העניין של אין קטיגור וכו' השייך בפנים שייך גם כאן- ודו"ק היטב.

התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו. ראש השנה (כז:)

ולכאו' זה פלא דלמה יש השוואה כלל ביניהם ( חוץ ממה שיש בהם פסול והכשר תקיעה- ולא יתכן לפרש המשנה כן ). וכן הק' הריטב"א ועוד – ע"ש.

ולע"ד נל"פ שמה שאם כל הברה שמע לא יצא, היינו דהוי כעין ההלכה של תרי קלי- עיין רש"י ( כח. ) ודו"ק. והנה בעניין של תרי קלי לא משתמעי מוכח שא"ז הלכה שאין האוזן יכולה לשמוע באמת, שהרי היכא דחביבא יהיב דעתיה ושמע, כמו שמצינו:

ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע לכך מאריך בשופר למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא תא שמע תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אמאי תיסלק ליה בתרתי פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן תא שמע התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא אמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא אלא תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי מתרי גברי משתמעי ומתרי גברי מי משתמעי והא תניא בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא (יהו שנים קורין) [יהא אחד קורא] ושנים מתרגמין הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין אלמא כיון דחביב יהיב דעתיה הכא נמי כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר. ראש השנה ( כז. )

זאת אומרת שאינו מתכוון היטב בשמיעה ע"י התרי קלי, ובאמת בא הקול לאוזניו אלא שאין דעתו טופס את הקול. וא"כ, אף שבקול הברה הוי יותר קשה להתבונן בקול (ולכן אף חביבא לא שמע); מ"מ בעצם הוי הלכה של כוונה.

ולפי"ז, דברי המשנה מתפר' כמין חומר. הרי זה שעבר אחורי בית הכנסת וכו' שמע באוזניו קול השופר- אלא שלא התכוון וכו'. וזה ממש המשך המשנה, ודו"ק. ולכן המלה "וכן" מובן היטב.

וכן משמע בתוספתא ( פ"ב ה"ה ): התוקע ומתעסק והתוקע ומתלמד והמלמד את בנו והמלמד את תלמידו אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא: רועה שהרביץ את צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כוון לבו זה שכוון לבו יצא וזה שלא כוון לבו לא יצא שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך ואומר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה וגו':

המשנה בר"ה ( לג: ) מגדירה הקולות של השופר כזה: "סדר תקיעות שלש של שלש שלש שיעור תקיעה כשלש תרועות." והקשו בגמרא: "והתניא שיעור תקיעה כתרועה. ועל זה בא תירוץ תמוה: אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא". רש"י ביאר כזה: "תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי - והכי קאמר שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות. ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא - שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי". ולכאו' תמוה, דאיך יתכן לפרש מתני' הכי. ועוד הרי יש ו' תקיעות ולא ג'.

אמנם יסוד הדבר הוי ההבדל בין תרועה ותקיעה. התרועות הם דברים עצמאים הנמנים כיחידיים, שיש הל' של ג' תרועות. ואילו התקיעות הם הקדמה וסיום לתרועה, ולכן אין באמת מנין של ו' תקיעות כלל- אלא ג' תרועות ותקיעותיהם. וזה היסוד לדברי אביי, ע"ד רש"י ודו"ק היטב. ולפי זה לשון המשנה הוי כמין חומר ומדויק בתכלית הדקדוק לרמז עניין גדול.

ודו"ק היטב ברש"י שכתב כאן שלש תקיעות אמנם כתב שלש התרועות. והנה הב"ח שינה הגירסא, אמנם לפי מש"כ הנוסחא הראשונה של רש"י מדויק היטב שיש תרועות מסוימות- ולא תקיעות, ודו"ק היטב. ויתכן שאף לב"ח כן הוא- ואכמ"ל. ועוד יש לדייק שבהמשך מדבר רש"י על התקיעה, ששם מדובר במוסג של תקיעה ולא בתקיעות הפרטיות ודו"ק.

וכן יש לדייק בלשון אביי שאמר תקיעה ותרועות בביאור דברי תנא דידן. ולא א' ג' תקיעות אלא תקיעה- וזה ממש כפרש"י (עה"ד שביארנו). [ ועכ"פ אין התקיעה שלפניה ולאחריה שוים- כדמוכח מסוף דברי התוס' כאן ודו"ק היטב. ונראה שבמהותם שוים, אלא שהמסגרת משנה משמעותם. אבל א"ז בעצם אלא מקר' ודו"ק היטב. ועי' עוד בהל' שופר ( פ"ג ה"ד ) שהרמב"ם מפ' שב' התקיעות הם ב' חלקים ממסגרת אחת- ודו"ק היטב. והנה לרמב"ם התקיעה לפניה ולאחריה ביחד גם כן נקר' תקיעה. ובזה מיושב קושיות הרשב"א עליו. ]