רגילים להגדיר התחומים של שהייה והחזרה ככה: שהייה היינו הנעשה לפני שבת, והחזרה היא הנעשה בשבת. כך הסביר הערוך השלחן או"ח (סי' רנג ס"ד). אמנם, כפי שנראה בע"ה, אין הדבר מוסכם כלל. הבנה זו באמת תלויה במח' ראשונים, כמו שיתבאר.

הר"ן באמת כותב [על הרי"ף שבת (דף טו:) ד"ה ב"ש אומרים, וד"ה איבעיא להו האי לא יתן וכו'] הגדרה זו שהחזרה היינו בשבת ושהייה מערב שבת, ושאין איסור להחזיר בערב שבת.

אמנם אין כן דעת ר"ת (ותוס' ורא"ש וכו'). וז"ל בספר הישר (סי' רל"ה), והא דאמרינן בכירה לא יחזיר עד שיגרוף אפילו מבעוד יום קאמר ... ולכך צריך לעשות היכרה בגרופה וקטומה עכ"ל, וכן להלן (סי' רל"ז) כותב, "חזרה זו מבעוד יום."

לפי ר"ת צריכים להבין מה ההבדל בין שהייה להחזרה מאחר שזו וזו שייכים מבעוד יום. ועיין בהמשך דבריו שם וז"ל, השהייה ודאי היא קלה משתיהן. שהשהייה משמע שמשהה את הקדרה במקום בשולה ולא הזיזה משם ולזו ודאי לא אתי לחיתויי כי ודאי רותחת היא שלא נסתלקה מעל הכירה, לפיכך מותר לשהות אע"פ שאינה גרופה וקטומה מאחר שהוא כמאכל בן דרוסאי וגם אם היא חייא סמוך לבין השמשות לפי שאי אפשר לה להאכל בלילה על ידי חיתוייה של בין השמשות משום הכי לא גזרינן בשהייה של קדירה חייתא ובשיל. עכ"ל.

הרי יש מחלוקת ראשונים יסודית בהבנת שהייה והחזרה. לר"ן יש הבדל איכותי בין החזרה ושהייה, ואילו לר"ת אין ביניהם כי אם הבדל כמותי. לר"ת זו וזו משום שמא יחתה, אלא שיש חשש יותר גדול בהחזרה. אמנם לר"ן שהייה הוי משום שמא יחתה ושייך קודם שבת, ואילו החזרה הוי משום דמחזי כמבשל ולכן שייך רק בשבת, וכמו שביאר האו"ש הל' שבת (פרק ג'), ע"ש.

ר"ת קבע, כפי שהזכרנו למעלה, שיתכן איסור החזרה אף קודם שבת. באמת, אין זו הלכה אחת. יש ב' מקרים שבהם אסר ר"ת, והם באמת ב' הלכות שונות. התוספות [שבת (לו:) ד"ה וב"ה אומרים וכו'] מביאים שיטת ר"ת ככה, וז"ל, אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין, ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה, מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת, משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול. ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר. וא"ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע"ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר. ואומר ר"י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר, ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקומוס של חמין רותח הוה. ועוד אומר ר"י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע"י, עכ"ל.

הדין העיקרי הוא שאם א"א להרתיח קודם שבת אז הוי בכלל החזרה. נוסף על זה, אסרו אף ברותח משעה שאילו היה קר לא היה יכול להרתיח מבע"י. החשש דשמא יחתה בגחלים הוי, כמובן, חשש של שמא יחתה בשבת. ולכן תלוי באם יהיה זקוק לחיתוי שלו בשבת בכדי להרתיחו. זה היסוד של ההלכה הראשונה של ר"ת. יש מביאים הדין השני כסייג לראשון, כגזירה לגזירה שיש לה צורך. וכך כותב הרא"ש (פ"ג ה"ב) וז"ל וכולה חדא גזירה היא דכיון דאינה מתבשלת עוד על הכירה הוי כתחלת שהייה ואי שרינן להחזיר מבעו"י אתי נמי להחזיר משחשכה, עכ"ל.

ויש לנמק העניין קצת אחרת: מכיוון שרצו לאסור החזרה סמוך לחשכה (מהטעם שביארנו) אמרו שהזמן הזה (בכדי שירתיח) הוי זמן של איסור החזרה – כעין תוספת שבת לעניין דין זה. ולכן יש איסור אף בעודו רותח (אף שאין כאן הטעם של דין זה).

וכהבנה זו נראה בדברי הרמב"ן [בחידושיו לשבת (לח:) ד"ה מחזירין אפילו בשבת] שכותב, וז"ל אלא דכל שהוא בכדי שתהא הקדרה יכולה להתחמם מבעוד יום אם היתה צוננת קרי משהא, וכל שהוא סמוך לחשכה שחמימותה בשבת קרי מחזיר, עכ"ל. וכן נראה בלשון הרמ"א כשמביא שיטה זו באו"ח (סי' רנ"ג ס"ב) וז"ל דכל שהוא סמוך לחשכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, (הגהות מרדכי), אם הוא סמוך כ"כ שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו, עכ"ל. וע"ע שם.

כבר הזכרנו שאין הר"ן מסכים להלכות אלו. הוא מביא שיטת ר"ת וחולק עליו [על הרי"ף שבת (דף ט"ו ע"ב) ד"ה ב"ש אומרים, וד"ה איבעיא להו האי לא יתן וכו']. נבאר שיטתו להלן, בע"ה.

ג. הגדרת החזרה ונתינה לר"ת והר"ן

הגמ' בשבת (לח.לח:) אומרת: בית הלל אומרים אף מחזירין. אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין אפילו בשבת. ואף רבי אושעיא סבר אף מחזירין אפילו בשבת, דאמר רבי אושעיא פעם אחת היינו עומדים לעילא מרבי חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו, ולא אמר לנו דבר. אמר רבי זריקא אמר רבי אבא אמר רבי תדאי לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע אסור. אמר רב אמי רבי תדאי דעבד לגרמיה הוא דעבד, אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן אפילו הניחה על גבי קרקע מותר. פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי. חד אמר עודן בידו מותר, על גבי קרקע אסור. וחד אמר הניחן על גבי קרקע נמי מותר. אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמרת עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור. מכלל דעל גבי קרקע, אף על פי שדעתו להחזיר אסור. איכא דאמרי, אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמרת על גבי קרקע אסור לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר מותר. מכלל שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר. בעי רבי ירמיה תלאן במקל מהו, הניחן על גבי מטה מהו. בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו תיקו.

הב"י [או"ח (רנג:ב) ד"ה כתב הר"ן דמשמע בירושלמי וכו'] מביא מחלוקת חשובה ביותר בהבנת הסוגיא וז"ל כתב הר"ן (יז: ד"ה ומיהו) דמשמע בירושלמי (פ"ג סוף ה"א) דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה מערב שבת ולא החזירן עד שחשכה אבל נטלו משחשכה אפילו הניחו על גבי קרקע מותר להחזיר ועל דרך זה אפשר לפרש מאי דאמרינן (לח.) לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת לומר שאף על פי שהחזרה בלבד היא שנעשית בשבת שרי ובכהאי גוונא הוא דמפלגינן בין עודן בידו להניחן על גבי קרקע אבל כשסילק בשבת בכולהו גווני שרי, עכ"ל. ודבר פשוט הוא שאין כן דעת התוספות (לו: ד"ה וב"ה) והרא"ש (סי' ב) וסיעתם שהרי הם אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשכה וכ"ש להחזיר בשסילק משחשכה וגם הרמב"ם כתב בהדיא היפך הירושלמי הזה שהרי כתב בפרק ג' (ה"י) כל שמותר להשהותו על גבי האש כשנוטלין אותו בשבת אסור להחזירו למקומו וכו' והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע, עכ"ל.

יש מקום לעיון בדברי הב"י. הדרישה (שם) מצביע על המקום שצריכים לעיין בו, וז"ל וקשה דילמא התוספות והרא"ש אסרו דוקא באינה גרופה או קטומה לאפוקי הר"ן מיירי בגרופה וקטומה כמבואר בדבריו ... עכ"ל [ועיין דבריו באריכות שם].

כשנעיין נראה שהדרישה לא ביאר עיקר הקושי שבדברי הב"י כל הצורך. אין ההבדל העיקרי בין הנדונים של הר"ן ושל תוס' והרא"ש מה שהתוספות והרא"ש עוסקים באינה גרופה וקטומה והר"ן עוסק בגרופה וקטומה. אין זו כי אם תוצאה ממה שבאמת מדברים על הלכות שונות לגמרי, ואם כן אי אפשר להשוותם.

הרי החידוש של הר"ן הוא הגדרת ההלכה של הנחה חדשה, ואילו החידוש של תוס' והרא"ש הוא הגדרה בהלכה של החזרה.ולכן, דברי הב"י באמת תמוהים, לכאו', עוד יותר ממה שהק' הדרישה במפורש.

הר"ן הרי צמצם ההלכה של הנחה חדשה, וביאר שאין דין זה אלא כשנטל ערב שבת, שאז תלוי באם בידו ודעתו וכו'. אם נטל בשבת, בכל עניין נחשב כהחזרה ולא הנחה חדשה. מה שהתיר הר"ן, היינו משום שהוי בכלל החזרה. כל החידוש שלו היינו שכל שנטל בשבת אין כאן יותר מהחזרה.

מאידך, תוס' והרא"ש חדשו שיש אסור החזרה אף קודם שבת. זאת היא הרחבת התחום של החזרה, וחידוש בהגדרתה, וכמו שביארנו בדברי ר"ת. אם כן, מה ראה רבינו הב"י לזווג דברי תוס' והרא"ש ודברי הר"ן, ולומר שודאי חולקים?

נראה שיסוד דברי הב"י הוא הבנה יסודית בשיטת הר"ן. נימוק דבריו הוא שיש חילוק בין בשול בשבת ובחול. כששמים דבר בתנור(לדוגמא) בשבת, אז רואים את מעשה זה כבשול, במובן של מלאכת שבת. אבל כשעושים דבר זה בחול א"ז בשול- כלומר, אין לזה משמעות הלכתית.

לכן, סובר הר"ן, כל שנטל בשבת הרי בשולו (במובן של מלאכה) כבר התחיל, וממילא כשמחזיר שם החזרה עליו. אבל כשנטל כבר קודם שבת, לא היה על זה בשול מעולם. כשאדם מסתכל על בשול, אינו חושב אלא על בשול שבת, שיש לה משמעות להלכה. ולכן נראה כאן כהנחה מעיקרא ואסור, אא"כ יש דרך לחבר מעשיו עכשיו עם הבשול של קודם שבת. הגדרת דרכי החיבור בין שבת וע"ש לחשבו החזרה היא הנושא של הסוגיא של בידו, דעתו להחזיר וכו'. על ידי דברים אלו נעשים לפעולה נמשכת, ולכן אין כאן הנחה חדשה, אלא החזרה.

עכשיו דברי הב"י מאירים. כל מה שביררנו לר"ן נסתרים, לכאורה, לפי שיטת ר"ת (תוס' ורא"ש). הרי לר"ת אף בערב שבת יש עניין של בשול. לדעתו, הזמן שלפני שבת הוי כשבת לעניין החזרה- ומה שמחזירים בע"ש נחשב להחזרה ולא הנחה ראשונה; ואם כן הבשול של ע"ש הוי בשול. אחרת היינו אומרים שאין זו החזרה אלא שהייה, ומותרת.

היוצא מדברינו, שמה שהר"ן שמתיר החזרה קודם שבת (נגד ר"ת) הוי לשיטתו שאין צריך בידו ודעתו להחזיר אם נטלו בשבת - וזה ממש דברי הב"י!

נעיין עכשיו, בע"ה, בדברי הרמב"ם בעניין שהייה והחזרה. אם נדייק היטב בדבריו, נראה שיש לו גישה מיוחדת לבעיית שהייה והחזרה. בפרק שלישי מהל' שבת כותב הרמב"ם, בין היתר:

(א) מותר להתחיל במלאכה מערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

(ב) כיצד פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה, ומניחים קילור על גב העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין והולכין כל השבת כולה, ושורין דיו וסמנין עם חשכה והן נשרין והולכין כל השבת כולה, ונותנין צמר ליורה ואונין של פשתן לתנור והם משתנין והולכין כל השבת כולה, ופורשים מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשכה והן ניצודין והולכין כל השבת כולה, וטוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת עם חשכה והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה, ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב והיא דולקת והולכת כל השבת כולה.

(ג) מניחין קדרה על גבי האש או בשר בתנור או על גבי גחלים והן מתבשלים והולכין כל השבת כולה ואוכלין אותן בשבת, ויש בדבר זה דברים שהן אסורין גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת.

(ד) כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצמקו, לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש.

(ח) תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר לשהותו על גבי האש בין בכירה וכופח בין בתנור, וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צרכו או בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש אע"פ שלא גרף ולא כסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים.

(י) כל שמותר לשהותו על גבי האש כשנוטלים אותו בשבת אסור להחזירו למקומו, ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה, והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע אבל משהניחה על גבי קרקע אין מחזירין אותה, ואפילו על גבי כירה גרופה או מכוסה, ואין מחזירין לתנור ולא לכופח שהוסקו בגפת או בעצים אף על פי שגרף או כסה מפני שהבלן חם ביותר, וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת.

(יז) הא למדת שכל דבר שאנו אוסרין בענין זה אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת אלא גזירה שמא יחתה בגחלים, לפיכך אין נותנין צמר ליורה אלא א"כ היתה עקורה מעל האש שמא יחתה בגחלים, והוא שיהיה פיה טוח בטיט שמא יגיס בה משחשכה.

יש לעיין בכמה נקודות בהלכות הללו:

א. יש לעיין בעצם ההלכה של שהייה, שלכאו' תמוה ביותר. בהשקפה ראשונה נראה שהאיסור של שהיייה לא יתכן לפי יסוד הרמב"ם בעניין שבות. הרי הרמב"ם כותב בעצמו בהל' שבת (פכ"ד ה"י) וז"ל כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי, עכ"ל.

אם כן, איך יתכן שבות כשהייה, שכל מהותה היא לתקן סעודת שבת, קודם שבת? למה אסרו מעשה כזאת ערב שבת, אם שבותים מותרים קודם שבת כשעושים לצורך מצוה?

ב. יש לשאול, למה דן הרמב"ם כאן בהלכות שהייה והחזרה כלל? פרקים אלו שבראש הלכות שבת עוסקים בכללי הלכות שבת, ולא בפרטיה. הרמב"ם אינו מביא האבות מלכות (לרבות בשול ואפיה) עד פרק ז', ורק אז מתחיל לפרט הלכותיהם, אפילו אלו שהם מן התורה, וכל שכן אלו שהם מדרבנן. אם כן, למה הביא דינים אלו כאן, בפרק ג'? בניגוד לעובדה זו של סדר הרמב"ם להלכות שלנו, האיסורים של הוצאה ערב שבת הובאו בפרק י"ט! היינו מצפים למעין זה גם לעניין שהייה והחזרה. כידוע, הסדר במשנה תורה מדויק ביותר- ואם כן הדבר אומר דרשני.

ג. הרמב"ם מגדיר חטיבה של הלכות שכוללת בתוכה הלכות שהייה והחזרה. בהלכה ג' פותח את הפרשה הזאת במילים, "ויש בדבר זה דברים שהן אסורין גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת." כמו כן, מסיים הרמב"ם את חלק זה באמרו," הא למדת שכל דבר שאנו אוסרין בענין זה אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת אלא גזירה שמא יחתה בגחלים." הרי מבואר שאסרו שהייה והחזרה משום חשש שמא יחתה בגחלים.

וקשה, אם כך, איך נפרנס דברי האו"ש [הל' שבת (פ"ג) ד"ה דע וכו', וע"ש היטב] (ובאמת כן נראה מדברי הרמב"ם עצמו כמו שביאר האו"ש) שלרמב"ם אסרו החזרה משום שנראה כמבשל (ולא משום חשש שמא יחתה בגחלים, כתוס' וכו'). ודבר זה צ"ע, מאחר שמבואר בדברי הרמב"ם שאסרו החזרה משום חשש שמא יחתה בגחלים.

ד. הרמ"ך (מובא בכס"מ) הקשה על מה שכתב הרמב"ם (ה"ד) שאם גרף או שכסה או קטם מותר לשהות עליה, משום שהסיח דעתו מהתבשיל. ותמה הרמ"ך איך פשוט לנו שהסיח דעתו מהתבשיל, והרי דעתו לאכלו בלילה, ומי לא עסקינן אפילו אם אין לו תבשיל אחר. ועיין תירוצן בכס"מ, ובאמת עדיין צ"ע בכוונת הרמב"ם.

ה. ויש להוסיף שיש דיוק חשוב בלשון הרמב"ם. בהלכה ד' כתב שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. אמנם בהלכה ח', כשמדבר על תבשיל חי ומצטמק ורע לו וכיוצא בהם, כותב מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים. ויש הבדל חשוב בין הלשונות, הנותן לנו מפתח חשוב לפתרון הקושי שדנו בו הרמ"ך והכס"מ.

ו. ועיין במ"מ (פ"ג ה"י) שביאר בדברי הרמב"ם שאין היתר של תבשיל חי, מצטמק ורע לו, ואבר חי בהחזרה כמו שמצינו בשהייה. ויש לנמק בחילוק זה ולהבין למה חילק כך.

עכשיו ניתן לברר היסוד של שיטת הרמב"ם בעניין זה, ועי"כ נברר - אחת לאחת - הדברים הצריכים ביאור שהערנו עליהם למעלה. כידוע, יש לגזירת חז"ל גם טעם למה גזרו וגם צורה והגדרה לאיך ומה גזרו. דוגמא אחת לכך מצינו בהסבר התוס' לסתם יינם [תוס' ע"ז (כט:) ד"ה יין מנלן ועיין עוד בש"ר שם]. וז"ל התוס' תימה מאי קא בעי מנלן, הא מתניתין מיירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן. וי"ל דודאי עיקר גזרה דסתם יינם (לקמן לו:) משום בנותיהן הוא, מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה מידי דהוה אפיתן ושמנם, אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים שאסור מן התורה משום דדמי ליה, עכ"ל.

הרי שהטעם לגזירה היתה משום בנותיהן, אבל הצורה היתה יין נסך דרבנן, ודו"ק. וכן תדיר בגזירות חז"ל, ואכמ"ל. והוא הדין כאן. גזרו משום חשש שמא יחתה בגחלים, אבל אין זה מגדיר הגזירה. לא רצו לגזור שבות של איסור שהייה ערב שבת היתה בעיתי, שהרי אין איסור שבות נוהג בע"ש במקום מצוה. לכן, הוצרכו להגדיר את האיסור אחרת.

ולכן תקנו שרואים את השהייה שלו כאילו הוי התחלת בשול הנגמרת בשבת, וכאילו בישל בשבת. ודאי שיש כאן חידוש דין - הרי מן התורה אין איסור מלאכת שבת אלא כשעושה המעשה בשבת עצמה. אמנם ראו חז"ל מקום לגזירה כזאת מאחר שיש חידוש כעין זה בעצם הגדרת בשול. הרי בכל בשול אין האדם עצמו מבשל את האוכל, אלא הכירה או התנור וכו'. האדם רק גורם שהאוכל מתבשל. מה"ת גרם זו צ"ל בשבת, אבל אין הדבר יותר מדי מפתיע שמדרבנן אמרו שאף אם משהה ע"ש ומתבשל בשבת נחשב לבשול.

אם כן, כששואל אדם מפני מה גזרו, ודאי נשיב שאסרו משום חשש שמא יחתה בגחלים. אבל אם ישאל מה גזרו, נענה שגזרו שנראה כמבשל. עי"ז מסולק מעיקרא הקושי של שבות ע"ש, שהרי נחשב כמבשל בשבת עצמה. וכן מובן מה שהערנו בעניין דברי הרמב"ם והאו"ש: זה וזה אמת. גם מחזי כמבשל, גם שמא יחתה בגחלים יש כאן! החזרה, כמו שהייה, הוי משום חשש שמא יחתה בגחלים ונתקן כבשול דרבנן (מחזי כמבשל).

וזה גופא למה - ואיך - הביא הרמב"ם הלכות אלו בפרק ג'. כאן הוא עוסק ביסוד זה. בהלכה א' מיסד: מותר להתחיל במלאכה מערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

אחרי שגומר כלל זו ופרטיה, מעיר שיש בזה יוצא מן הכלל, וכותב: ויש בדבר זה דברים שהן אסורין גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת, ע"כ. זאת אומרת, מטעם חשש שמא יחתה בגחלים המציאו יציאה מכלל זה. וזה ממש מה שאמרנו למעלה, ודו"ק היטב.

באמת, גישה זו של הרמב"ם יש לה מקור בדברי הירושלמי (פ"א ה"ה): תני' בית שמאי אומרים אין שורין דיו סממנין וכרשינין כו', ומה טעמהון דבית שמאי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום, ומה טעמהון דבית הלל ששת ימים תעשה מעשיך וביום, מה מקיימין בית הלל טעמון דבית שמאי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך בעובדי ביידן ומה מקיימין בית שמאי טעמון דבית הלל ששת ימים תעשה מעשיך וביום ... בית שמאי אמרו לבית הלל דבר אחד ולא יכלו להשיבן אמרו בית שמאי לבית הלל אין אתם מודין לנו שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו כל צורכן מבעוד יום ולא יכלו להשיבן ... עכ"ל.

אם כי יש שינויים חשובים בין שיטת הבבלי והירושלמי בכ"ז, מ"מ אפשר לראות כאן עיקר סברת הרמב"ם. האיסור של שהייה הוא בעצם חריגה מהיסוד של ב"ה שפעולת המלאכה צ"ל בשבת בכדי להיות אסור.

נחזור עכשיו לדיוק בלשונות הרמב"ם שהזכרנו. בהלכה ד' כתב שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. ונראה שאין כונתו שלא יתכן שיחתה. אלא שאין כאן מקום לגזירה זו. אין הטעם משום שאין דעתו על התבשיל, כמו שהבין הרמ"ך וכו'. ביאור הדבר שמאחר שגרף או קטם הרי סילק עצמו ממעשה הבשול, וא"א עוד לומר שמה שיתבשל בשבת הוי תוצאה ממעשיו ערב שבת. הרי שאין ההיתר על פי חסרון בחשש וטעם הגזירה, אלא משום צורת הגזירה. יתכן שיחתה, ואולי יש לחוש לזה, אמנם אין מקום לומר שזה נראה כמבשל.

אמנם בהלכה ח', כשמדבר על תבשיל חי ומצטמק ורע לו וכיוצא בהם, כותב מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים. כאן ההיתר משום שאין עוד חשש, שודאי לא יבוא לחתות. עכשיו דיוק לשונו מאיר, ואין מקום לקושית הרמ"ך כלל.

נחזור עכשיו להבדל שבין שהייה והחזרה לרמב"ם ולדברי המ"מ בזה. לפי דרכינו, מובן היטב סברת הרמב"ם. החזרה, כמו שהייה, הוי משום חשש שמא יחתה בגחלים ונתקן כבשול דרבנן (מחזי כמבשל), כמו שבארנו. אמנם, יש הבדל חשוב ביניהם. חזרה, לדעת הרמב"ם (שאינו מקבל חידושו של ר"ת ודעימיה לעניין החזרה בערב שבת), הוי דוקא בשבת. מאידך, ההלכה של שהייה מבוססת על קשירת המעשה שהייה שעשה ע"ש עם הבשול שפעולתו גרם. זאת אומרת, חזרה הוי בעצם מעשה בשול (דרבנן), משא"כ שהיייה.

משום כך, אין ההלכות שבהלכה ח' שייכות להחזרה, רק לשהייה, משא"כ ההלכות שהביא בהלכה ד', השייכות גם להחזרה. אלו שבהלכה ד' (גו"ק), הם שלילת בשול, ולכן אף בהחזרה אין כאן מעשה בשול, ומותר. אבל אלו שבהלכה ח' אינם אלא סילוקו מהבשול ממילא, ז"א חסרון במעשה בשול. אין כאן שלילת בשול, אלא חסרון בנראה שעוסק בשולה. ולכן בהחזרה שעושה מעשה של בשול בשבת הוי עדיין נראה כמבשל, כל שאין כאן שלילת בשול ע"י גו"ק.