ב"ה

ר' יצחק אברהם טברסקי

הרמב"ם כותב בהל' קה"ח (פ"א ה"א): חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש, והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב.

הגאון רב מנחם כשר זצ"ל הקשה [בתורה שלימה שמות (יב:ב)- הערה כ"ה] על מה שהרמב"ם פירש שהקב"ה הראה לו למשה דמות לבנה במראה הנבואה ולא כפשוטו שהראה לו לבנה ממש. ועיין מש"כ מזה. אמנם לע"ד כשנעיין בסוגיא נראה שדברי הרמב"ם מבוססים היטב על דברי חז"ל.

במשנה ראש השנה (כב.) שנו: אב ובנו שראו את החדש - ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהן - יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש. אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו.

ודנו על זה בגמרא: אמר רבי לוי: מאי טעמא דרבי שמעון - דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם... - עדות זו תהא כשרה בכם. - ורבנן: עדות זו תהא מסורה לכם. אמר רבי יוסי מעשה בטוביה הרופא כו'. אמר רב חנן בר רבא: הלכתא כרבי שמעון. אמר ליה רב הונא לרב חנן בר רבא: רבי יוסי, ומעשה, ואת אמרת הלכתא כרבי שמעון? אמר לו: והא זמנין סגיאין אמרית קמיה דרב הלכתא כרבי שמעון, ולא אמר לי ולא מידי? - אמר ליה: היכי תנית? - אמר ליה אפכא. - אמר ליה: משום הכי לא אמר לך ולא מידי. אמר טבי בריה דמרי טבי, אמר מר עוקבא אמר שמואל: הלכתא כרבי שמעון.

מצינו עוד מדברי ר"ש בעניין החדש הזה לכם במכילתא: החדש הזה לכם וגומר. רבי ישמעאל אמר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה יהיו רואין וקובעין את החודש לדורות. רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה והראהו המקום את כלן באצבע. כיוצא בדבר אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא:כט). כיו"ב וזה מעשה המנורה (במדבר ח:ד) וי"א אף בשחיטה נתקשה משה שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט:לח) ר' שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר עמו אלא ביום. והחדש הראהו בלילה וכיצד היה מדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה ר' אליעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה.

יש להבין, מה הכוונה של רבי שמעון במכילתא? איך הוא עצמו מתרץ סתירה זו? ולמה הקשה על רבנן דוקא?

נראה שלשיטתו לא קשה מידי ודוקא לרבי יוסי ודעימיה מקשה, כמו שיתבאר בע"ה. הנה לפי מסקנת הסוגיא שמהפכים שיטת ר"ש, שיטתו היינו שקרובים פסולים לעדות החודש אבל איו העדים צ"ל מיוחסים. והטעם לזה מבואר בגמ', משום שמפרש עניין החודש הזה לכם- עדות זו תהא מסורה לכם. ואילו רבי יוסי סובר שביאור הלכה זו היא עדות זו תהא כשרה בכם.

הרי שחולקים בהבנת הגדרת תפקידם של משה ואהרן בפרשה של החודש הזה לכם. למסקנא, ר"ש סובר שמשה ואהרן היו דיינים- ורבי יוסי (רבנן) סובר שהיו עדים.

ואם כן, מובן המח' במכילתא. ר"ש טוען שא"א לפרש כשיטת ר"י ורבנן. לדעתם שפעלו כעדים, פשר הדבר שראו הלבנה ראיה חושית. וזה קשה, שהעדים רואים בלילה והיתה הנבואה ביום. ואיך ראו ביום ואמר הקב"ה כזה ראה וקדש, כלומר כך היא ראית העדים.

אמנם, לר"ש אין פרשה זו פאראדיגמה להלכה של עדי ר"ח, אלא להלכה של דייני קה"ח. אין הדיינים רואים כלל, אלא יודעים בשכלם דמות הראיה על פי שמיעת העדות וחשבון וכו'. אין הלבנה של קה"ח לעיני הדיינים ממש, אלא דמות הלבנה במחשבתם. אם כן אין מה שראו משה ואהרן כאן הלבנה עצמה, אלא דמות של לבנה. אין כאן ראיה חושית אלא שכלית. ואם כן, אין כל קושי במה שנאמר פרשה זו ביום- וזה מובן מאליו. לכן אין ר"ש מקשה אלא לאלו החולקים עליו- אבל לר"ש לא קשיא מידי, ואצל"פ שסמוך לחשיכה היה.

ומאחר שלמדו מכאן שעדות זו מסורה להם, הרי אין ההלכה של עדות ר"ח כעדות שאר דינים. אלא ידיעת ב"ד בעי- וא' מהדרכים לזה הוי ע"י עדים.

ולפי זה מובן היטב מה שביאר רש"י [(כה:) ד"ה ואמאי] ש"...גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש". לפי דברינו אפשר להבין דבריו הסתומים כאן. אין הלכה של עדות ממש, אלא ידיעת הדיינים. ולפי"ז הכל מבן היטב.

שיטה זו היא גם כן שיטת המכילתא דרשב"י ששם מצינו:

החדש הזה לכם- מלמד שהראה לו הקב"ה למשה דמות לבנה ואמר כזה ראה וקדש לכם ראש חדשים.

לפי דברינו, זה ממש דברי רשב"י לשיטתו, שדוקא דמות לבנה הראה לו, ודו"ק היטב.

לפי זה, מובן היטב למה הרמב"ם נקט השיטה שהיתה ראית משה ואהרן ע"י מראה הנבואה. הרמב"ם תפס שיטה זו מסיבה פשוטה, דהיינו שביאור זה הוא יסוד שיטת ר"ש. ולכן מדגיש פירוש זה בתחילת הלכות קה"ח, שהרי זה יסוד גדול בהבנת עניין כזה ראה וקדש והל' קה"ח.

שנינו במשנה ר"ה (כא:) על שני חדשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי, שבהן שלוחין יוצאין לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים - מחללין אף על כולן, מפני תקנת הקרבן.

וכתבו בתוס' (שם): על שני חדשים מחללין את השבת - פי' בקונטרס ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהן לא איכפת לן אי למלאן אי לחסרן ע"פ עדים וקשיא דבגמרא תניא מנין שמחללין את השבת ת"ל אלה מועדי ה' והאי קרא בניסן ותשרי כתיב וי"ל דמ"מ כל ר"ח איתרבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין (פסחים דף עז.) גבי דחיית שבת וטומאה שעירי ראש חדש איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא לא כתיב בהו מועד קמ"ל דר"ח נמי מועד איקרי וכדאביי.

לרש"י (כפי שפירשו תוס' בדעתו) המשנה הוי דין דרבנן שאין מחללין אלא על ב' אלו, משום שאין תיקון המועדים תלוין אלא בהם (ובזמן המקדש אף על כולם משום תקנת המוסף). ואילו מדאו' מחללין על כולם משום שר"ח הוי מועד.

והנה, הרמב"ם בהל' קה"ח (פ"ג ה"ב) כתב: עדים שראו את החדש הרי אלו הולכין לבית דין להעיד ואפילו היה שבת שנאמר אשר תקראו אותם במועדם וכל מקום שנאמר מועד דוחה את השבת, לפיכך אין מחללין אלא על ראש חדש ניסן ועל ראש חדש תשרי בלבד מפני תקנת המועדות, ובזמן שבית המקדש קיים מחללין על כולן מפני קרבן מוסף שבכל ראש חדש שהוא דוחה את השבת.

מכאן שלרמב"ם מה שמחללין רק על ניסן ותשרי, ולא בשביל קה"ח של שאר חדשים, הוי מדין תורה- דלא כרש"י ותוס' (ועי' בלח"מ). [ועוד שמה שבזמן המקדש חיללו משום תקנת הקרבן הוי סברא דאו' ומשום שמוסף דוחה, לא משום שזה הוי הל' של מועד (וכן נראה בפר"ח) ודו"ק.]

וא"כ לרמב"ם אין הטעם שמחללין מדאו' בכדי לקדש ר"ח. וא"כ אין ר"ח מועד לדעתו (דלא כשיטת תוס'). וא"כ יש כאן מח' יסודית בין תוס' והרמב"ם. לתוס' ר"ח הוי מועד, משא"כ לרמב"ם.

ויש להוסיף שלרמב"ם אין מה ששלוחין יוצאין וכו' הטעם במתני' כלל, שהרי המשנה דין תורה קאמר לרמב"ם, והדאו' ודאי אינו תלוי בזה ודו"ק היטב. אלא פירש כפר"ח (שכתב וכן אין שלוחין יוצאין וכו'; וכפירוש הרז"ה בסוגין ע"ש).

א"כ היה נראה מדברי הרמב"ם שעיקר קה"ח הוי תיקון המועדות, לא קידוש ר"ח. אמנם ממה שכתב בכותרת להל' קה"ח נראה אחרת. שם כתב: הלכות קידוש החודש. הוא מצות עשה אחת, והיא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש מחודשי השנה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו. ע"כ.

מכאן שהמצוה לקדש הר"ח, לא הלוח. ולכן מנה את קה"ח ועיבור שנים כמצוה א' בספר המצות (מ"ע קנ"ג)- דלא כרמב"ן וכו'. שלדעתו אף עיבור שנים הוי חלק מקה"ח, שקביעת איזו ראש חודש הוי חלק מקידושה. אין קה"ח רק לדעת מתי יהיה ראש חודש, אלא גם אם הוא חודש אדר או ניסן. וזה דיוק לשונו " כל חודש וחודש מחודשי השנה". ולכן עיבור שנים הוי חלק מקה"ח ואין כאן אלא מצוה אחת.

וכן נראה ממש"כ בהל' קה"ח (פ"א ה"ה): אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי, אלא לבית דין הדבר מסור עד שיקדשוהו בית דין ויקבעו אותו היום ראש חדש הוא שיהיה ראש חדש, שנאמר החדש הזה לכם עדות זו תהיה מסורה לכם.

על כל פנים, כאן נראה דקה"ח הוי תיקון הלוח ולא קידוש ר"ח. ולכאו' זה סתירה למה שמשמע שקה"ח הוי קידוש הר"ח.

ונראה שביאור הענין הוא שהמעשה הוי קידוש הר"ח; אמנם התכלית הוי תיקון הלוח. וכן נראה ממש"כ בהל' קה"ח (פ"א ה"ז): מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה. [וכ"ז כתב החינוך (מצוה ד).]

ומה שדוקא אניסן ותשרי מחללין- אף שכל קה"ח הוי תיקון המועדות- היינו משום שבהם מתקנים מועדות ישיר, ובשאר חדשים רק בעקיפין.

וא"כ לתוס' ר"ח הוי מועד אף בזמן הזה, ואילו לרמב"ם אף בזמן המקדש לא היה מועד. אמנם יתכן לפרש כעין שיטת הרמ"ע מפאנו בשו"ת (סי' ק"ח). שבזמן המקדש הוי מועד, אבל לא עתה.

למדנו בשבועות (י.): אמר ר' חמא בר ר' חנינא מאי טעמא דר' מאיר אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון קסלקא דעתך כל חד וחד מחבריה גמר והאמר רבי יוחנן כל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים שאין למידין למד מלמד הא לא קשיא כולהו מקמא גמרי תינח כל דכתב ביה ושעיר עצרת ויום הכפורים דלא כתב ביה ושעיר מנלן אלא אמר ר' יונה אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכ' הוקשו כל המועדי' כולן זה לזה: והא ר"ח לאו מועד הוא איברא ר"ח נמי איקרי מועד כדאמר אביי דאמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי …

והנה הריטב"א שם כתב: ולא מייתינן לה מהיקשא דאלה תעשו לה' במועדיכם כדאמרי' לקמן לר"מ דמשמע לן דההיא דרשא ליתא אלא לר"מ ודכוותי' דס"ל שכל השעירים כפרתם שוה לגמרי ור"י ור"ש לית להו הכי כדמשמע במתני' ולהכי לא אדכר תלמודא עלייהו האי היקשא כלל וס"ל דר"ח לא איקרי מועד א"נ דההוא לאו היקשא הוא ואורחיה דקרא הוא.

הרי המסקנה לריטב"א הוא שאין ר"ח מועד. וא"כ יש להבין מה כוונתו כאן (כא:). הריטב"א כותב:

מתני' על ב' חדשים וכו'. פי' עדים שראו הלבנה ביום שלשי' לבא לב"ד לקדשו ואלו מדאוריי' בכל החדשים מחללין משום דמצוה לקדש ע"פ הראיה וכדתניא לקמן על קריאתן אתה מחלל אבל רבנן בטלוהו שלא יחללו אלא היכא דאיכא תקנה בפני הבית על כלן מפני תקנת קרבן ושלא בפני הבית על ניסן ועל תשרי מפני תקנת המועדות ולקמן בפ' י"ט של ר"ה חשיב להא מתשע תקנות שהתקין ריב"ז ומאי דמוכחינן מהא מתניתא לעיל דחלול עדים (לאו) משום דמצוה לקדש על פי הראיה [ול"ק] שבהן השלוחין יוצאין לסוריא בגמרא מפרשינן לה.

משמע מכאן שמפרש כפרש"י, שבזה"ז מן התורה דוחה הכל. ולכאו' זה משום שר"ח הוי מועד (כמש"כ תוס'). דאם משום תיקון המועדות, הא אמרינן דא"ז אלא בניסן ותשרי. וא"כ יש סתירה בדברי הריטב"א, שהרי ביאר שלמסקנא אין ר"ח נחשב כמועד.

אלא שנראה לפרש, שהריטב"א סובר כרש"י לעניין ההלכה (שקה"ח דוחה שבת בכל חודשי השנה אף בזמן שאין בית המקדש קיים), אמנם לאו מטעמיה. לריטב"א מחללין משום תיקון המועדות (פסח וכו') ולא משום תיקון ר"ח. אמנם הוא סובר שכל ר"ח יש בו משום תיקון הלוח, אלא שיש תיקון פרטי ויותר ישיר לניסן ותשרי. ולכן, אף מדרבנן מחללין באלו.

ודו"ק היטב שאף שהריטב"א ותוס' שוים לעניין פירוש הסוגיא (ע"פ פרש"י) מ"מ חולקים לחלוטין ביסוד ההלכה: לתוס' הטעם משום שר"ח הוי מועד, ולריטב"א משום שהוי תיקון הלוח. וא"כ הריטב"א מסכים עם הרמב"ם לענין הגדרת ההיתר דאו' (תיקון המועדות והלוח ולא ר"ח); אף שמסכים לתוס' לעניין ההלכה דאו' (כל ר"ח דוחה שבת) ודו"ק היטב.

ולכאו' יתכן לומר שלריטב"א קה"ח הוי ביסודו תיקון הלוח- כדעת הרמב"ן בעיבור שנים. וא"כ לריטב"א גם קה"ח וגם עיבור שנים הם עניין של קביעת הלוח. ואילו לרמב"ם הם עניין של קידוש ר"ח (לתכלית קביעת הלוח). ולרמב"ן קה"ח הוי קידוש ר"ח, אבל עיבור שנים הוי עניין של קביעת הלוח.

בגמ' ר"ה (כא.) הביאו מעשה תמוה ביותר: לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי. אמר: בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא. אמרי ליה: אסהיד? - אמר להו: לא שמעתי מפי בית דין מקודש.

תוס' (שם) כתבו: לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי - אחד עשר היה לבני בבל ועשירי לבני ארץ ישראל דעברוה לאלול ומתוך התחום בא דהא יוה"כ הוה א"נ ביוה"כ של בני בבל בא סמוך לחשכה והוא היה ערב יוה"כ לבני א"י ואמרו לו אסהיד לן כלומר ונאסור לאכול גם עתה דיוה"כ הוא אמר להם לא שמעתי מפי ב"ד מקודש שיצא ביום ל' של אלול סמוך לחשכה שלא היה שהות ביום לבא ולקבל עדותן וידע שלא יקדשוהו עד למחר ביום ל"א אבל לא המתין עד למחר שישמע שיקדשוהו ואין מעידין עד שישמע מב"ד מקודש כדלקמן (ע"ב) אע"פ שידוע שלמחר יקדשוהו וא"ת והיאך יניחם לאכול ויש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא וי"ל התנן לקמן בפרק שני (דף כה. ושם) אשר תקראו אתם מקראי קדש בין בזמנן בין שלא בזמנן ואמרינן בגמ' אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים ואפי' מוטעין והא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף קא: ושם) גבי שגג ביוה"כ פטור דגזירה הוה ויוה"כ דההיא שתא שבתא הוה ולא אמרינן אתם אפילו מזידין התם הוקבע להם החדש בזמנו ומפני הגזרה לא עשו יוה"כ בעשירי ועשאוהו ביום השבת שלא ישתכח ואין יוה"כ אלא בעשרה בתשרי אבל הכא להם היה עשירי ולא דמי נמי לההוא דפ"ק דסנהדרין (דף יב: ושם) שבקש חזקיה רחמים על עצמו דכתיב כי אכלו הפסח בלא ככתוב וגו' ומפרש שעיברו השנה ביום ל' של אדר ואסור הואיל וראוי לקובעו ניסן ולא אמרינן אתם אפי' שוגגים כו' משום דלא שייך אלא כגון יום ל' או יום ל"א כשקובעין באחד מהן ר"ח לחסרו או לעברו שלא כדין או על פי עדות שקר.

וכן עיין בגמ' (כ:): אמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולה גולה. אמר ליה אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל: ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור: נולד קודם חצות או נולד אחר חצות? - אמר ליה: לא. - אמר ליה: מדהא לא ידע מר - איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר. כי סליק רבי זירא שלח להו: צריך שיהא לילה ויום מן החדש, וזו שאמר אבא אבוה דרבי שמלאי; מחשבין את תולדתו, נולד קודם חצות - בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות - בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה. למאי נפקא מינה? - אמר רב אשי: לאכחושי סהדי. אמר רבי זירא אמר רב נחמן: עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא. לדידן - שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא, לדידהו - שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. למאי נפקא מינה? אמר רב אשי: לאכחושי סהדי. אמר מר: צריך שיהא לילה ויום מן החדש. מנלן? רבי יוחנן אמר: מערב עד ערב, ריש לקיש אמר: עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. מאי בינייהו? אביי אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו. רבא אמר: חצות לילה איכא בינייהו.

וביארו בתוס': חצות לילה איכא בינייהו - פי' בקונטרס שראה ביסודו של רבי סעדיה שהלבנה לעולם לפני חדושה בקרן מזרחית דרומית ולאחר חדושה בקרן מערבית דרומית וכשהיא במזרח נראית לבני מזרח ולא לבני מערב וכשהיא במערב נראית לבני מערב ולא לבני מזרח ולכך הלבנה הישנה לבני בבל שבמזרח אינה מתכסה אלא שש שעות ולבני ארץ ישראל הרחוקים מתכסה י"ח שעות והחדשה אינה מתכסה לבני ארץ ישראל שבמערב כי אם שש שעות ולבני בבל הרחוקים מתכסה י"ח שעות ולמאן דיליף מיום הכפורים היום הולך אחר תחלת הלילה ואם נראתה הישנה בתחלת הלילה שוב אין מקדשין החדש ביום ולמאן דיליף מפסח לא חיישינן אלא שלא תראה מחצות הלילה ואילך ולפי שיטת הקונטרס משמע דלא חיישינן כלל בבני בבל אלא בבני ארץ ישראל דאע"ג דחזו בני בבל הישנה בלילה מקדשין בני א"י את החדש למחרתו ביום ולא חיישינן ובני בבל מונין יום הכפורים וכל המועדות מאותו היום שראו בני א"י החדשה אע"פ שהם ראו הישנה בלילה וזהו תימה ממאי דקרא קפיד אבני א"י ולא קפיד אבני בבל...

הרי לתוס' יש סמכות לב"ד של בבל לקבוע הלוח. וזה חידוש גדול כמובן [ועיין בתוס' הרא"ש ובטורי אבן (כא.) ובמנח"ח ועוד.] והנה הריטב"א (שם) ד"ה אמר ליה אסהדת טען על זה :

ולתוס' צ"ע אם באמת יש סמכות לקביעות של ב"ד של בבל ע"פ ההלכה של אתם וכו', א"כ מאי שנא היכא ששמע מפי ב"ד מקודש. הרי בין בזו בין בזו הוי ודאי שהב"ד של א"י קבעו יום זה ליוהכ"פ.

והנה יסוד ההלכה הוא הסוגיא (כא:): על שני חדשים ותו לא? ורמינהו: על ששה חדשים השלוחין יוצאין! - אמר אביי, הכי קאמר: על כולן השלוחין יוצאין מבערב, על ניסן ועל תשרי - עד שישמעו מפי בית דין מקודש.

וכתבו התוס' (שם) על ניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש - והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין היינו לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש ונתינת טעם הוא דלכך מחללין עליה השבת עדים שראו את החדש ופירש בקונטרס דבשאר חדשים אין חילול שבת של עדים ממהרת יציאת שלוחין שאין מחללין השלוחין לצאת בשבת היום וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש והכל יודעים (שיום) קדשו למחר והשלוחים יוצאים משתחשך לומר שעברו את החדש אבל בניסן ותשרי אם לא יבאו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר שאין ב"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטים הלוכן מהלך לילה ויותר ודבר תימה פירושו שתלה טעם חילול העדים ביציאת השלוחים הא כי מקלע יום שלשים דאלול בשבת וראו עדים את החדש על כרחן צריכין לחלל ולבא בשבת דאי מאחרים עד אחד בשבת היה מקלע יום ערבה בשבת ודחינן ליה משום ערבה כדאמרי' בפ' (החליל נד) [לולב וערבה] (סוכה מג.) ומיהו אניסן ודאי צריך טעם ובמתניתין פי' הקונטרס שבהן שלוחין יוצאים הלכך חשיבי כלומר לפי ששלוחים יוצאים בהן משום תקנת מועדות ראוי לעדים לחלל עליהם שבת כדי שיקבעו מועדות בזמנן וכאן נמי פי' הקונטרס עדיין טעם החילול שיתקדש החדש בזמנו כדקתני ובהן מתקנין את המועדות דרחמנא אמר אשר תקראו אותם אפי' בשבת ויציאת שלוחין דקתני אינו אלא לייפות וליישב טעם החילול בשביל זאת שיש דברים שאין הטעם תלוי בהן והן נעשין סעד לדבר ליישבו ולייפותו כאותה ששנינו בפ"ק דסנהדרין (ד' יא.) אין מעברין השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה כיצד מהודעין אנחנא לכון דגוזלייא רכיכין ואם תאמר ומה טעם דמתניתין לניסן ותשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ"ט או בליל ל' אע"ג דודאי יקדשוהו ב"ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר חיישינן דלמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום ל' ליפקו ביום ל"א שא"א לדחותו יותר מיום ל"א ויש לומר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב.

ויש לעיין איך אפשר לפרש שבהם השלוחי' יוצאי' כן, הרי אין זה משמעות הלשון כלל.

והנה אולי יל"פ מה שאין השלוחין יוצאים עד שישמע וכו' משום שאם רק שמעו עדות העדים, אז רק מעידים על הראיה ולא על קביעת הב"ד ואינם באמת שליחי ב"ד ואינם באים בכח קביעת הב"ד. ולכן בחדשים אלו אף דלא יהיה טעות באיזו יום יקבעו אין להם לצאת אלא היכא שאפשר להם להעביר את קביעת הב"ד- ולא רק הידע שעל פיה יקבעו הב"ד שבמקום שיגיעו את ר"ח לנכון; שהרי רוצים קביעת הב"ד הגדול. ושליחותם הוי בכדי להעביר קביעת הב"ד לשאר המקומות ודו"ק היטב.

ולכן, היכא שב"ד שבבבל טעו, תלוי באם לוי יכול להעיד על קביעת ב"ד או רק על עדות העדים. זהו ביאור שיטת תוס' ותוס' הרא"ש לע"ד.

וזה פירוש המשנה שבהם שלוחי' יוצאי' דהיינו שליחים באמת שמביאים פסק הב"ד ולא רק ידע ודו"ק היטב- כי זה כפתור ופרח בע"ה.

אמנם, הרמב"ם בסה"מ (מ"ע קנ"ג) חולק על שיטה זו. שם כותב הרמב"ם: ... היא שצונו לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים וזו היא מצות קדוש החדש והוא אמרו ית' החדש הזה לכם ראש חדשים ובא הפירוש עדות זו תהא מסורה לכם כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי עד כשתראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חדש או ימנה מנין תוריי ויקבע ראש חדש או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולתי בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד ולכן בטלה הראיה אצלנו היום להעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות להעדר המקדש ובזה יטעו המינין הנקראים בכאן במזרח קראים וזה הוא שורש גם כן שלא יודו בו גם כן זולתינו מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה חשכה ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד ובזה קושי גדול וחזק והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום יום טוב או ראש חדש ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה יום טוב או ראש חדש בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה כמו שבא הפירוש אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כו' אין לי מועדות אלא אלו כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום לא בראיה ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא והבן זה מאד ואני אוסיף לך באור אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים לפי שאין לנו רשות שנחשב בחו"ל ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו כי מציון תצא תורה וגו' ... [ועיין עוד מש"כ בע"ה בבית יצחק תשמ"ו (עמ' 162-165) בעניין זה].

הרי הוא סובר שאין שום סמכות לשום ב"ד לקבוע אלא זו שבא"י.

[וע"ע במשך חכמה בביאור החודש הזה לכם, שביאר דעת רבינו שלחכמי א"י בכללם יש תוקף של סמוך וכו', ושלכן צדקו אלו שביארו שלמסקנא סובר שאפשר לכל חכמי א"י לחדש הסמיכה ע"ש. וכן באמת מוכח בהלכות סנהדרין (פרק טז הלכה ב): מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה בפני שלשה סמוכין אבל לא בפני הדיוטות. הרי שיתכן סמוכין בזמן הזה, ודו"ק היטב כי קצרתי מאד.]

וא"כ, צל"פ הא דלוי אחרת. ובאמת כן הוא, שר"א מן ההר מביא גי' וביאור לגמרי אחרת בשם הרמב"ם, וז"ל:

... והר"מ גריס ר' איבו ור' חייא בר אבא איקלעו לבבל בעשרה במרחשון אמרי להו האידנא יומא רבא במערבא. פירוש שנה זו מעוברת היתה, וחודש זה שאתם מדמים שהוא מרחשון הוא תשרי. ויום זה שהוא עשירי למרחשון לחשבונכם, עשירי בתשרי הוא, וצום כפור הוא. אמרי להוא אסהידו- פירוש אמרו להו בני בבל העידו לנו שהיום עשירי בתשרי הוא ונצום אותו. ואמרי להוא לא שמענו מפי ב"ד מקודש- פירוש לא שמענו מפי ב"ד באיזה יום קדשו את החודש ואין אנו יודעים אם היום תשיעי או עשירי. ופירש שהמעשה הזה היה בימי השמד, שאי אפשר שיצאו שלוחים להודיעם אם נתעברה השנה אם לא נתעברה.

המשנה ראש השנה (כה:) קבעה ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר. ראוהו בית דין בלבד - יעמדו שנים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש. ראוהו שלשה והן בית דין - יעמדו השנים, ויושיבו מחביריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש - שאין היחיד נאמן על ידי עצמו.

ועי' בריטב"א שדחה שיטת הרמב"ם שאפשר לקדש אחרי יומו ממתני'. וז"ל הריטב"א ושמעינן מינה להדיא דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה מעובר ליקדשיה למחר וליומא אחרינא אלא ודאי כדאמרן. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות קדוש החדש ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף יעברו החדש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו' ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיום] שלשים הואיל ונראה הירח בלילו ע"כ ונראה מדבריו שמקדשין יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע"פ שנעשה מעובר ומתניתין קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין לעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאחר יום שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן כתב הרב ז"ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו ב"ד מהלך לילה ויום וכו' עד שאין עדותן מועלת אחר שלשים יום שכבר נתעבר החדש ע"כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן.

ולע"ד הדבר תלוי בהבנת הסוגיא לעיל (כד.): רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו. תניא, פלימו אומר: בזמנו - אין מקדשין אותו, שלא בזמנו - מקדשין אותו. רב אלעזר [ברבי שמעון] אומר: בין כך ובין כך אין מקדשין אותו, שנאמר וקדשתם את שנת החמשים - שנים אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ראוהו בית דין וכל ישראל, נ