ב"ה

ר' יצחק אברהם טברסקי

מצינו דברים לכאו' תמוהים בעניין ברכה ראשונה בראשונים וגדולי האחרונים. וכשנעיין, נראה בע"ה שהם באמת מראים לנו הדרך להבנת יסודי ברכות הנהנין. המהר"ם כותב בהלכות ברכות שלו:

"מיהו אם אדם מסתפק בברכה מה היא או שהכל או בע"א , פר"ח שמברך בתחילה שהכל ,כיון דברכה ראשונה אין לה עיקר מן התורה כלל, ואינה אלא משום דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, והיכא דמסתפק בה מברך שהכל. וכן פי' רבינו יוסף, דהיכא דמיסתפק על פרי אחד אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, מברך לכתחילה בורא פרי האדמה, דקיימא לן על פרי העץ שאמר בורא פרי האדמה יצא, ואע"ג דתנן דווקא דיעבד אמר', הא נמי כיון דמיסתפק בה כדיעבד דמי. אבל בברכה אחרונה אם הוא מיסתפק בה, לא יאכל כי אם על השולחן כדפיר'."

יש לעיין בדברים הללו מכמה בחינות: הנה סברת ר"ח צ"ב, שאין זה דבר פשוט כלל שמאחר שאין לברכה ראשונה עיקר מן התורה אין צורך לברך הברכה שנתקנה מדרבנן. אף שאין לחיוב זה עיקר מה"ת, הרי יש האיסור דרבנן- ולמה א"ז מספיק? איך מחדש הר"ח מסברא דנפשיה שאין צורך לחוש לחיוב זה?

וכן יש לעיין במש"כ רבינו יוסף, שאם מסתפק על פרי אחד אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה. נוסף על מה שיש להקשות על דבריו כמו על ר"ח, יש להעיר שאין דברי ר"ח ור"י שווים- ואפילו כשנקבל דברי ר"ח, אין דברי רבינו יוסף פשוטים ומוסכמים- אף שהמהר"ם השוום. והטעם לכך, שיש מח' ראשונים בעניין איזו ברכה מברכים על ספק פרי האדמה\ ספק פרי העץ. הרא"ש- בניגוד לרבינו יוסף- סובר שמברכים שהכל.

הטור או"ח (סי' ר"ב), ובעקבותיו השו"ע, כותב שמברכים בפה"א. וכן כתבו עוד ראשונים ואכמ"ל. אמנם אין כן דעת כל הראשונים.

הרא"ש [ברכות (פרק ו סימן ו)] באמת כותב: "... וכן כל אותן שהוא ידוע שהוא פרי [האילן] מברך עליהם בפה"ע ושאינו פרי בפה"א ושאינו ידוע מברך שהכל ..."

וכן בר' ירוחם [ספר האדם (נתיב ט"ז ח"ב)] כותב כשיטת הרא"ש, כדרכו: "כל דבר שהוא פרי העץ ב"פ העץ, ושאינו פרי העץ ב"פ האדמה. ואם הוא מסופק שהכל נ"ב. כך פשוט."

ולכאו' שיטת הרא"ש ור' ירוחם תמוהים ביותר. אם מברך בפה"א, הרי ספק יצא לכתחילה, ספק יצא בדיעבד. אבל אם מברך שהכל, ודאי לא יצא אלא בדיעבד- ואם כן, עדיף שיברך בפה"א! ואם כן, צריכים לנמק בשיטת הרא"ש.

שלישית, יש להבין את החילוק שחילק המהר"ם וש"ר בין ברכה ראשונה ואחרונה בעניין זה. שאלות אלו ובירורם יפתחו לנו פתח בהבנת יסודי ברכות הנהנין, בע"ה.

הגרעק"א, בגליון הש"ס לברכות (יב.) מפרש דברי התוס' ומבאר שמתכוונים לומר שאם אדם מסתפק בברכת הנהנין מלפניה, צריך לברך (ואין אומרים ספק ברכות להקל) בכדי להתיר את האכילה. הוא סובר, שהגורם הראשון הוא האיסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה- ולא החיוב ברכה. אין אומרים, לדעתו, שאין חיוב ברכה (משום ספק ברכות להקל)- ולכן אין איסור אכילה בלי ברכה. להיפך, אומרים שיש כאן איסור אכילה בלא ברכה ולכן חייב לברך.

היה נראה, לכאורה שאי אפשר לפרש כן- ובאמת יש מהאחרונים שטענו נגדו בד"ז. הנה אונן אוכל מוצ"ש בלי הבדלה. הרא"ש ברכות פרק ג' סי' ב' כותב:"... .אמרו שפעם אחת היה ר"י ז"ל אונן ואכל בלא הבדלה. א"ל תלמידיו ונבדיל לפניך. אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן. ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני. שכן מצינו בפרק קמא דחגיגה(דף ט א) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב ביום שני. וה"ר מאיר ז"ל דנורנבערג כתב בהלכות שמחות שלו מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצאי שבת נ"ל שמותר לאכול בלא הבדלה. דאמרינן בפ' מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות שבתורה. ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דהא קי"ל בערבי פסחים (דף קו ב וקז א) טעם מבדיל. ואמרי' נמי מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה. והא דאמרינן בפרק מי שמתו נושאי המטה וחילופיהן וכו' עד אלו ואלו פטורין מן התפלה ופירש"י וזה לשונו פטורין מן התפלה דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להן עוד שהות ול"נ שאין זה לשון פטורין. ואין להקשות על דברי מפרש"י דמשמע כיון שפטורין ההיא שעתא פטורין עולמית. דהא ודאי ליתא דמילא מודה רש"י דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין ועד כאן(ס"א על כרחך) לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפי רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו מתפלה. ולפירש"י אפי' אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו. וא"כ בנדון זה כיון דזמן ההבדלה כל יום המחרת וכל השבת כולה אע"פ שלא היה יכול להבדיל קודם שנקבר מתו יבדיל לאחר שנקבר מתו כדפרישית. ואין לומר כיון שאין יכול להבדיל לא יאכל. דהא אמרינן דאינו מברך ואינו מזמן אפילו הכי אוכל ואפילו אם שמע מאחרים שהבדילו במ"ש אינו עולה לו כיון דבההיא שעתא לאו בר חיובא הוא וצריך למחר לחזור לברך ולהבדיל מיהו אינו מברך על הבשמים ועל המאור. שמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל. ואין נראה לי כלל אלא כדפרישית. ושוב הגיד לי הר"ז הלוי ז"ל משפיר"א בשם ה"ר יקותיאל משפיר"א שמצא גדול אחד שכ' כדברי ואת שמו לא הגיד לי ע"כ לשון ר"מ ז"ל. ונ"ל כדברי ר' יהודה דהא דאמרינן בע"פ מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה.היינו כשלא היה לו יין במ"ש או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל. אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מיחייב. ודמיא לגמרי לההיא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני...". הרי מאחר שאין לו החיוב להבדיל, אין לאונן האיסור אכילה בלא הבדלה.

מאידך, אסור לאונן לאכול בלי נטילת ידים- ונוטל בלי ברכה. אין אומרים שפטור ממצות נטילה ולכן אין איסור אכילה, אלא אומרים שמאחר שאסור לאכול בלא נטילה חייב לנטול.

לכאורה, בכל מקום שיש חיוב ואיסור צריכים לדון אם החיוב גורם האיסור- ואונן פטור; או שהאיסור גורם החיוב- ואונן חייב.

אם זה נכון, יש מקום לבחון היחס בין החיוב ברכה והאיסור לאכול בלא ברכה. אם אונן חייב, האיסור גורם. ואם אונן פטור, אז צ"ל שהחיוב גורם. והנה, מפורש בברכות (יז:) שאונן אינו מברך. אם כן, לכאו' מבואר שהיסוד בברכות הוא החיוב ולא האיסור- ודלא כדברי רעק"א.

כעין זה הקשה האבני נזר או"ח (סימן לז) "... נחזור לענינינו דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראי' לזה בעל קרי אוכל בלא ברכה לפני'. ואי איסור מעילה אף מדרבנן, יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי'..."

באמת , יש פנים לכאן ולכאן לעניין ביאור דברי התוס'. עיין מש"כ המהר"ח או"ז בשו"ת (סי' נ"ה) "כתב רבינו אבא מארי זצ"ל וז"ל. ס"פ קמא דברכות (י"ב א') היכא דנקיט כסא דשכרא בידי' וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא. מאי בתר פתיחה אזלינן ולא יצא או בתר חתימה אזלינן ויצא. ולא איפשיט. מכאן דקדק מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דהיכי דקאי בה' ימים וכסבור שהם ד' ימים ופתח וברך אדעתא דד' ימים וסיים בה' ימים או איפכא דלא יצא. דהואיל ולא איפשט אזלינן לחומרא וחוזר ומברך וסופר כהלכתו. כדאמר פרק מי שמתו (כ"א א') דלמ"ד אמת ויציב דאורייתא מספק חוזר ואין בו משום ברכה לבטלה. הכא נמי ספירא דאורייתא היא הלכך חוזר ומברך וסופר עכ"ל. ואני העני בדעת איני סבור כן כי כיון שספר כראוי יצא. דברכות אינן מעכבות. ולא דמי לאמת ויציב דהתם הכי תקינו רבנן להזכיר יציאת מצרים בברכה. ואם היה מזכיר יציאת מצרים בלא ברכה לא יצא. דהא אעפ"י שקרא קריאת שמע והזכיר בה יציאת מצרים צריך לומר אמת ויציב."

משם נראה בפשטות שלא כהסבר הגרעק"א. מאידך, בארחות חיים לרא"ה מלוניל מבואר כדברי רעק"א, ע"ש. ואם כן צריכים להבין איך יתכן שיטה זו. ובאמת, כשנדייק, נראים מאד דבריהם (וכפשטות הסוגיא ריש כיצד מברכים).

הנה הפרי מגדים [בפתיחה כוללת ח"ב (סי' כ"ח)] ביאר שאונן באמת פטור אף מאיסורים, כל שהאיסור נעשה בשב ואל תעשה. ובאמת, דין זה יוצא לנו מגמ' מפורשת- לשיטת רש"י ודעימיה בפטורי אונן ממצות הוי מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה.

הרי ידוע דברי רב יוסף ששומר אבידה פטור מלתת צדקה מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה. הרי מצינו שהעוסק במצוה פטור ממצות צדקה שיש בה גם לאו וגם עשה [עיין סה"מ (מ"ע קצ"ה ומל"ת רל"ב)]. אם כן אונן- שהפרימ"ג סובר דהוי פטור מכח עוסק במצוה- פטור מן המצוה גם כן פטור אף מאיסורים.

לפי"ז אין שום קושי לרעק"א במה שאונן פטור מברכות. אין הדבר תלוי בעשה ולא תעשה, אלא בשב ואל תעשה וקום ועשה. ואם כן, דברי רעק"א במקומם עומדים.

ויש לברר עוד גדר אסור ליהנות מעולם הזה בלי ברכה. אין זו איסור במובן של מעשה איסור ממש, וכמו שיתבאר, בע"ה.

הגמ' בבכות (יד.) דנה בעניין טעימה, ושם יש דיון כזה:

"בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי: השרוי בתענית מהו שיטעום? אכילה ושתיה קביל עליה - והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה - והא איכא? אמר ליה: טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי: מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא."

והתוס' כתבו ב' הערות על סוגיא זו:

"או דילמא הנאה קביל עליה - האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו אבל בתענית הכתוב לא.

טועם ואין בכך כלום - פירש ר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות ומשום הכי הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה."

לכאו' דברי התוס' הם תמוהין ביותר. בתוס' הראשון, הרי אמרו שדוקא בתענית יחיד יש צד להתיר טעימה. אמנם, כשנדייק בתוס' השניה א"א לפרש כן. אם נפרש מה שאמרו אפילו בשאר תעניות לעניין תענית צבור, והדיון שבגמ' (שעליו קאי ר"ח) לעניין תענית יחיד (כמו שפירשו בתוס' הראשונה) אין לדבריהם כל הבנה. איך יהיה לנו ה"א לאסור כשטועם ובולע בתענית יחיד יותר מבתענית ציבור, והרי בדיבור הקודם כתבו להיפך.

אלא הדברים מבוארים שיש שאין רבי אמי מסכים להנחה של אשיאן. אשיאן סבר טעימה הוי הנאת אכילה, אף שאינה אכילה ממש. אם נניח כן, תלוי במה קיבל עליו- וחקירה זו שייכת אך ורק בטענית יחיד שתלויה בקבלתו.

אמנם רב אמי לא הכריע כאחד מן הצדדים של החקירה הזאת, אלא דחה כל היסוד שלה. אין כאן הכרעה של מה קבל עליו, אלא בירור הגדרת טעימה. רב אמי לא עסק בעניין קבלתו, מאחר שסובר שאין טעימה בכלל הנאת אכילה. ואם כן, בין אם קבל עליו זה או קבל עליו זה הרי מותר לטעום. כמובן, לפי זה אין איסור אף בתענית ציבור.

לפי זה, כל דברי בתוס' מאירים. בדברי רב אמי- בניגוד לבדברי אשיאן- אנחנו עוסקים בעיקר בתענית ציבור. ולכן מביאים שר"ח אסר לבלוע בתענית ציבור, ואף בשאר תעניות; כלומר באלו שקיבל על עצמו.

וכן מסיימים התוס', שאין לברך כשפולט שאינו נהנה. אם ההיתר משום שלא קיבל על עצמו איסור הנאה, אלא אכילה ושתיה, הרי חייב עדיין לברך. אבל מאחר שההיתר משום שאין כאן הנאת אכילה ע"פ הלכה, הרי אין כאן חיוב ברכה. וזה גופא התני נמי הכי בסוגין- שממה שמטעמת אינה טעונה ברכה רואים ש"אין בכך כלום".

[יש להוסיף, שמה שכת' בתוס', על שאילת אשיאן אמרו "האי לישנא מיירי בתענית שקבל עליו..." לכאו' משמע כדברינו.]

ואם כי נראה לע"ד שדברי התוס' ברורים, יש בזה דיון במפרשים ופוסקים. התרומת הדשן ח"א (סי' קנ"ח) [וע"ע בב"י או"ח (סי' תקס"ז)] הביא דברי התוס' אף למסקנא, ולע"ד נראה כמו שכתבתי. וע"ע בשיירי כה"ג לאו"ח (שם) שדן בפירוש הסוגיא ושיטות הראשונים ודחה ההסבר שכתבנו [וע"ע בעינים למשפט לדף י"ד ע"א (סי' ג' וד')]. מאידך, המאירי [(שם) עמ' 46- ד"ה השרוי בתענית וכו'] דחה החילוק בין טענית יחיד וציבור, וכמסקנת הסוגיא לפי מה שביארנו. וכן כתב בכנסת הגדולה לאו"ח (שם) בשם הגהות הרי"ף. ואכמ"ל עוד בזה, והנלע"ד כתבתי.

הרמב"ם כותב בהל' תעניות (פ"א הי"ד) "כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם... ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט..." ובהל' ברכות (פ"א ה"ב) כותב: "... ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית." הכס"מ בהל' ברכות (שם) דייק שמדברי הרמב"ם נראה שמחלק בין ברכוה ותענית. לעניין ברכה, אין חיוב ברכה בפחות מרביעית, אפילו בלע. [ועיין בפסקי ריא"ז לברכות פ"ב (סי' ה') שמביא מח' ראשונים בזה.] אבל לעניין תענית, הרמב"ם אוסר לבלוע אפילו פחות מכרביעית. ויש להבין ההבדל שביניהם, אם אנחנו צודקים שלמסקנא מטעמת מותר בתענית ואינה חייבת בברכה מאותו טעם.

ועיין בשו"ת הריב"ש (סי' רפ"ז ורפ"ח) שיל"פ שהאיסור כשבלע פחות מרביעית הוי מטעם חצי שיעור. וא"כ מובן חילוק הרמב"ם. אכילה בתענית הוי מעשה איסור, ושייך בזה ח"ש. אמנם לעניין ברכה אין כאן איסור ממש אלא שאין להנות מעוה"ז בלא ברכה; כלומר יש חיוב כללי להודות על ההנאה. באיסור כזאת ודאי לא שייך איסור ח"ש. לכן אין חיוב ברכה על פחות מכזית לרמב"ם, אפילו כשבולע.

הבנה זאת תואמת לשיטת רעק"א ודעימיה שביארנו למעלה. אף שיסוד החיוב לדעתם הוא שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, אין הכוונה לאיסור ממש- ולכן אין אונן מברך; כמו שביארנו למעלה. ודו"ק היטב בכל זה כי קצרתי מאד.

הראשונים חולקים באם מברכים על הנאת רפואה (אם הדבר שאוכל או שותה לרפואה הוי רואי לאכילה). הגמרא (לה:-לו.) דנה בברכת אניגרון, ואומרת: "גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי? אילימא דקא שתי ליה (משתה) - אוזוקי מזיק ליה! דתניא: השותה שמן של תרומה - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, הסך שמן של תרומה - משלם את הקרן ומשלם את החומש! אלא: דקא אכיל ליה על ידי פת. אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל; ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! אלא: דקא שתי ליה על ידי אניגרון; דאמר רבה בר שמואל: אניגרון - מיא דסלקא, אנסיגרון - מיא דכולהו שלקי. אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל. ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! הכא במאי עסקינן - בחושש בגרונו. דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. - פשיטא! - מהו דתימא; כיון דלרפואה קא מכוין - לא לבריך עליה כלל, קמשמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי."

רש"י מפרש: "החושש בגרונו - וצריך לתת בו שמן הרבה, דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל... דאית ליה הנאה מיניה - לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה."

יש לדייק שלמסקנא, לדעת רש"י, אין מברכים על השמן משום חשיבותו לעניין רפואה; שהרי על רפואה אין לברך. אלא שלמעשה יש רוב שמן (כשעושה האניגרון לרפואה) ולכן מברכים על השמן. ואין במרכים עליו בתורת רפואה כלל. מצינו למידים שרש"י סובר שאין מברכים על מה שאוכל לרפואה- אא"כ יש גם הנאה צדדית, שאז מברכים על ההנאה הצדדית.

מאידך, הרשב"א נוקט שגם על רפואה מברכים. הרשב"א כותב בחי' (לו.):

"הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו, פי' ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק כיון דע"י אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה משתני לעלויא קרינן בי' ומ"מ לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן אבל אי שתי ליה בחול ע"י אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר ואי שתי ליה באפי נפשי' לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק כן כתב רב האי גאון ז"ל, ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים אלא כל ששותהו ע"י אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי לי' שמן עיקר וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי לי' אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון, ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאע"פ שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מילתא דמשום חושש בגרונו שותהו ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ למה לי אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף לי' טפי אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו ומ"מ אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר, והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו דאלמא לא משכחת לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה לא מברך על השמן אלא על האניגרון והא דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן אלא מלתא בעלמא דקאמר ולומר דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר וכדקתני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע".

לרש"י מברך על האניגרון שלרפואה בורא פרי העץ משום ששונה במציאות מהאניגרון של אכילה- שהרי יש בו רוב שמן. אבל אין כונתו משנה הברכה, שהרי אין כונה לשמן בתורת רפואה מחייב ברכה. אבל הרשב"א סובר שתלוי בכונה, שאם מתכוון לרפואה השמן שרוצה לרפואה הוי העיקר- ועל אותו אניגרון יברך בפה"ע אם חושש בגרונו. ויסוד מח', כמו שאמרנו, השאלה אם מברכים על רפואה.

הרא"ה (לח.) סובר כרש"י, שאין מברכים על רפואה, ולכן אין מברכים בורא מיני מזונות על שתיתא רכה, אלא שהכל. אמנם צ"ע, שאם אין מברכים על רפואה, אמאי אומרים אפילו שהכל. הרא"ה מסביר העניין כזה:

"... וכיון דכן, לא שייך בה ברכה דידה דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה, ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה..."

יש כאן מקום לעיון. מצד אחד, הרא"ה כותב שאין מברך. מאידך כותב שמברך שהכל. אם כן, הדבר ברור שאין ברכת שהכל ברכה- באותה מובן של ברכת במ"מ ושאר ברכות. ומבואר בדברי רבינו כאן, שיש ב' חיובים בברכה- חיוב ברכה פרטית, ואיסור ליהנות בלא ברכה. ועוד, שברכת שהכל הוי מתיר לאיסור הנאה בלא ברכה- ותו לא. זאת אומרת, אין שהכל ממערכת הברכות שתקנו בתורת חיוב ברכה על דבר מסוים, אלא ברכה כללית על כל הנאת אכילה.

אם אוכלים פרי יש ב' העניינים- חיוב ברכה ואיסור הנאה בלא ברכה. אם אוכל רפואה- שאין לה חיוב ברכה- אין כאן אלא האיסור הנאה. לכן אין מברכים על שתיתא רכה ברכה פרטית, אמנם שהכל אומרים להתירה באכילה. ונראה שהסברא (לרש"י ורא"ה) שאין כאן חיוב ברכה, משום שאין כוונתו למאכל הפרטי ההוא, אלא לרפואתו. לכן אין למאכל זו מהות פרטי בתורת אוכל. ועל כזה לא תקנו חיוב ברכה (אם כי האיסור הנאה במקומה עומדת).

זכינו, שיש ב' חיובים בברכות הנהין- חיוב ואיסור. ועוד שברכת שהכל הוי ברכה כללית המבוססת על האיסור- ואינה שייכת למערכת הברכות הפרטיות.

השתא דאתית להכי, יש להבין היטב המשניות של כיצד מברכים בדיוק נפלא. נציג כאן סדר המשנה, בכדי לעיין בה:

הרי דוקא לאלו יש סמך מן התורה לתקן ברכה פרטית, וכמבואר בברכות (לה.)- ע"ש ובתוס' וש"ר ודו"ק היטב. דבר שאין גדולו מן הארץ אין לו ברכה, במובן של ברכה פרטית, כלל. אין לו חיוב ברכה- אמנם עדיין יש ההלכה שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. ולכן, מה שמברכים עליו שהכל הוי תוצאה ממה שעל הכל אם בירך שהכל נהיה בדברו יצא. ואם כן, סדר המשנה מדויק מאד.

כמו כן, ההגדרה של משנתינו מדויק היטב. אין המשנה מגדיר את הדברים שאומרים עליהם שהכל אלא באופן שלילי. אין שהכל הברכה של בשר ודגים וגבינה. להיפך, לאלו אין ברכה. וזה גופא הטעם שעליהם מברכים רק הברכה הכללית- שנתקנה רק משום שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה- דהיינו שהכל.

מצינו בתרומת הדשן [ח"א (סי' ל"א)] דיון מעניין ביותר.

"שאלה: מי שרוצה לשתות יין בשחרית או בצהרים לאחר השינה, וקשה לו לשתות אליבא דריקנא, ומביאין לו מאכל מתובל או חריף, וכה"ג שהוא ממתיק השתייה, צריך לברך על אותו מאכל או לאו?

תשובה: דהך מילתא לכאורה דמי ממש, להא דאמרינן פ' כיצד מברכין מברך על הצנון ופוטר את הזית. ופרש"י התם, דצנון הוא עיקר אכילתו, ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון, ולכך פוטרו. כדתנן התם: כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, והכי מפרש ליה התם בגמרא, ואיתא התם באשירי בההיא פירקא, בענין דברים הבאים בתוך הסעודה, דהך מילתא דצנון וזית לא איירי שאוכלים ביחד, אלא אפי' בזה אחר זה. וא"כ היינו ממש כעין שאילתינו, דכיון דמאכל אינו בא אלא רק להמתיק השתייה מברך על השתייה, ופוטר את המאכל, ויש לחלק דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו, ובזה נפטר הטפל. אבל בנ"ד הטפל נאכל קודם; ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע, וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק מתשובת א"ז, אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות, כדי למתק השתייה, אינו מברך עליהן בפה"ע, כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן, אלא מברך עליהן שהכל, הואיל והן באין רק למתק השתייה עכ"ל. מהכא משמע, דבנ"ד נמי, מברך על המאכל שהכל, אפילו אם ברכתו בענין אחר, אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה, שהיא עיקר, וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית, כמו שחלקתי. אבל אין נראה לחלק, משום דגבי צנון וזית תרוייהו מידי אכילה נינהו, ואתיא ברכת אכילה העיקר, ופוטר ברכת אכילה הטפל, אבל לא אמרינן דתיתי ברכת שתייה, אפילו שהוא עיקר, לפטור ברכת אכילה אפי' אם האכילה טפילה לשתייה, דהא פריך תלמודא: א"ה יין נמי נפטרי פת? ולא מחלקינן הכי. ואין לומר דודאי אכילה פוטר שתייה, אבל לא שתייה אכילה, דמ"ש? דנהי נמי דקי"ל שתייה בכלל אכילה, ולא אכילה בכלל שתייה, כדאיתא פ"ג דשבועות , מ"מ לענין נ"ד, אין לחלק הכי, דהא קמן, דברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל, אע"פ שאין הברכות שוות כלל. אע"כ היינו טעמא, דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה, אם באין הן לטפילה. "

הב"י והדרכי משה דנו בדברי התרומת הדשן. הב"י באו"ח (סי' רי"ב) כתב: "כתוב בתרומת הדשן (סי' לא) על הרוצה לשתות יין וקשה לו לשתות אליבא ריקנא ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתייה דאף על גב דלכאורה אין צריך לברך על המאכל מאחר שהוא טפלה ליין כההיא דצנון וזית יש לחלק ביניהם דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל אבל בנדון דידן הטפל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אחר כך בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק כזה מתשובת אור זרוע (שו"ת מהר"ח או"ז סי' לח) אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתייה אינו מברך עליהם בורא פרי העץ כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן אלא מברך עליהם שהכל הואיל והן באין רק למתק השתייה. מהכא משמע דבנדון דידן נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה שהוא עיקר וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי עכ"ל. ונראה לי דלפי מה שכתב רבינו בסוף סימן ר"י בשם הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת הכא נמי בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו:"

אמנם הד"מ קיים דברי התרומת הדשן וביאר דבריו ע"ש. והנה המפתח לדבריו הוא מה שלכאו' סותר עצמו באמרו שלא תקנו ברכה על טפל כלל- ומאידך פסק שמברכים שהכל על טפל. אלא לפי דרכינו הדברים מבוארים מעצמן, ומפורשים בדבריו ממש. דברי התרומת הדשן הם ממש דברי הרא"ה- ומה שאמר הרא"ה לעניין רפואה, אמר התרומת הדשן בטפל. הרי גם בטפל אין לאוכל מהות עצמי כלל, ואין כאן אלא הנאה כללית ואיסור ליהנות בלי ברכה. אין הפירוש שמשתנה ברכתו (כמו שחשב הב"י), אלא שאין כאן ברכתו כלל- ולכן מברכים שהכל לתרומת הדשן.

ונראה שגם הב"י מודה לרוב הסברות האלו. הנקודה שאינו מקבל בשיטת התרומת הדשן היא מה שטפל מפסיד מהותו וברכתו המיוחדת. הוא סובר שההלכה של טפל היא רק שהברכה שמברך על העיקר גם מוציא את הטפל לה- כן נראה לע"ד.

ומ"מ יש כאן מקום לעיון בדבריהם בכלל. הרי הכל מודים, שמה שאוכל קודם היין הוי טפל לה. אלא שדניים אם מברכים שהכל או ברכתו או אין מברכים כלל. ולכאו', מאחר שהוא טפל, יש לברך על האוכל ההוא בפה"ג, שהעיקר היה צריך לקבוע המהות של כל מה שאוכל בתורת עיקר-טפל. אם יש תבשיל שנעשה מכמה מיני אוכל, העיקר קובע הברכה.

ואין בזה חילוק בין אם מעורבים או לא, כמו שביאר הרמב"ם בהל' ברכות הל' ברכות (פ"ג ה"ד-ה"ז):

"קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה בין לבדו בין שע